האל המזדכר
כשנולדתי בירושלים באביב תש"י התקיים בי הפסוק צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ.[1] מאז אני משכיח את אלוהַי יומם ולילה, אך הוא מזדכר כצור ועולה אלי מתהום הנשי-ה.
ארבע-עשרה שנות ילדות עברו עליי בירושלים שטרם חוברה לה יחדיו, ובראש חודש אלול תשכ"ד עזבתי את בית-הוריי ועברתי לפרדס-חנה, לפנימייה תורנית מוקפת חולות. ארבע שנים שיחקתי כדורסל, כתבתי שירי בוסר וברחתי לחולות, שם איבדתי, בין השאר, את אלוהַי ואת בתוליי. בקיץ תשכ"ח התגייסתי לצבא ההגנה והכיבוש, ובחורף תשנ"א התייצבתי לשירות המילואים האחרון שלי. עשרים וארבע שנים תעיתי בין שִכחת תשכ"ח לשִׂנאת תשנ"א, ונדדתי בין מוצבי מדבר סיני, תעלת סואץ, בקעת הירדן, הערבה, הנגב המערבי, רמת הגולן, לבנון, השומרון, מדבר יהודה ורצועת עזה.
ימי הצבא שלי הם מסע אלונקות מזורז של ילד בן שמונה-עשרה ההולך עם מגדל ומשקפת דרך עשרות תצפיות, מוצבים ובסיסי צבא, עד שהוא מגיע אל תחילת שנות הארבעים של חייו. היה משהו אבוד מראש במסע הזה לאורך גבולותיה המשתנים של ארץ ישראל. כמו ב"כיסאות מוסיקליים". כל עוד מתמשך הניגון, הולכים כולם הליכה דרוכה לאורך הגבולות, כאשר עין ימין שומרת שלא יבואו מחבלים מהצד ועין שמאל שומרת על מקום טוב באמצע. ברגע שנפסק הניגון נדחפים כולם למרכז המעגל. מי שלא מצא מקום יוצא מן המשחק, והשאר ממשיכים לפטרל לאורך הגבולות המתחלפים, וממשיכים לטשטש את דרכי העפר של הקווים הירוקים והסגולים והאדומים.
עשרים וארבע שנים רצופות הקפדתי לשמור על כל כללי המשחק, ואיבדתי את כל המקומות הטובים באמצע. נדדתי לאורך הגבולות המתחלפים, זחלתי על קוצים ועל גדרות תיל, צפיתי על כל השיחים והשבילים שמעבר לגבול, דיווחתי לעשרות חמ"לים עלכל תנועה חשודה, והעיקר: נזהרתי שלא לעבור את הגבול. נזהרתי שלא להוציא את דיבת הארץ רעה, ושלא להגזים בביקורת העצמית שלי כנגד נאמנותי לשלטון הכיבוש המתגונן. תמיד כבשתי את יצרי מתוך התגוננות, והתגוננתי תוך כדי כיבוש. תמיד הקפדתי להזיז בכמה סנטימטרים את הקווים האדומים שלי. אף פעם לא חציתי אותם. עד היום שבו חציתי את הירדן מזרחה וירדתי לפילדלפיה לקיים מה שנאמר "הוי גולה למקום תורה".
מאז אני חוצה את הירדן מערבה מדי יום ביומו, ומתקיים בי הפסוק "שמע ישראל: היום אתה עובר את הירדן".[2]
צופן פילדלפיה
פילדלפיה שוכנת כארבעים קילומטר ממזרח לירדן, וכשמונים קילומטר מזרחית-צפונית לירושלים. בימים אלו היא מוכרת יותר כרבת-עמון או כעמאן, אבל בתקופת התלמוד שמתוכה אני כותב היא נקראת פילדלפיה. בכל המפות והמסמכים מהמאות הראשונות לספירה בולטת עיר רומית-ביזנטית זו כאחת הערים המרכזיות במזרח התיכון. כשנחתתי בה לראשונה היא הייתה עדיין עיר אמריקאית השוכנת בין הנהרות דלוור וסקולקיל, אך תוך זמן קצר נתתי בה סימנים והסבתי אותה לעיר מחוז רומית הממוקמת בשטח ההפקר שבין התלמוד הבבלי והמקרא הארצישראלי.
שטח ההפקר שבין התלמוד הבבלי והמקרא הארצישראלי הוא המסוכן והמרתק מבין כל שטחי ההפקר הפרושים על פני המרחב הפרוע המשתרע בין הברית הישנה לבין הבריתות המתחדשות עד עצם היום הזה. עד היום משוטטים בהרים ובעמקים שמעבר לברית הישנה אלפי דרשנים בעלי ברית חדשה. דרשנים אלו מנצלים היטב את העובדה שהברית הישנה צופנת בתוכה אינספור צפנים, והם מוצאים מחסה מאחורי קדושתה הנצחית, ומשדרים משם את שידוריהם הסודיים. רבים מהם מתחזים לאנשי דת ממוסדים, ומיעוטם לכופרים שהוציאו את עצמם מהכלל. אלו ואלו משדרים מדרשים משודרגים שהדרש שלהם מהווה הסוואה מתוחכמת, ואילו הפשט שלהם מהווה הסוואה עוד יותר מתוחכמת. אלו ואלו אינם יכולים שלא לדבר בשפה מוצפנת.
ממזרח למארב
כשהייתי בן שמונה-עשרה פגעתי לראשונה במקום שבו אני עתיד לחצות את הירדן לפילדלפיה. היה זה במהלך המארב הראשון בחיי שהתמקם מעל סבך הנהר, כקילומטר מזרחית ליריחו. לרגע לא עצמתי עין, ולא חדלתי לצפות על הנהר האי-נראה המתפתל למרגלותיי. על-פי הידיעות המודיעיניות שהיו בידי מפקדי הצעיר, התעתדו מחבלים אכזריים לטפס מתוך הנהר, לחדור ללב מדינת ישראל, ולפגע בה פיגוע קטלני. כל הלילה שכבתי במקום ההוא והזעתי מחום ומפחד. במארב שלמחרת כבר למדתי להסתיר את הפחד, ובמהלך אותה שנה הרביתי לשכב במארבים ליליים מול אתרי צליחה מועדים לפורענות לאורך הירדן, תעלת סואץ ורמת הגולן.
בסוף קיץ תשכ"ט - בדיוק שנה לאחר המארב הראשון שלי- שבתי אל המקום שבו שכבתי לראשונה כדי לפקד על סִדרה של שישה מארבי לילה רצופים. הייתה זאת טבילת האש הראשונה שלי כמפקד, ולא הייתי מודע לכך שהמארב שלי חולש על המקום שממנו עולה אליהו בסערה השמימה, ועל המקום שבו מטביל יוחנן את ישוע העולה בדממה השמימה. ולא חלמתי שבמקום שבו אני שוכב הולכים מרגלים הליכה שפופה אל רחב הזונה, כשהם חולפים על פני אליהו ואלישע הלומדים תורה בחברותא. אפילו להרף עין לא הרשיתי לעצמי לראות את רבבות הטובלים והצליינים, ואת שישים ריבוא בני-ישראל החולפים על פניהם בדרכם אל כיבוש הארץ ואת כל יורדי המרכבה העולים בסערה השמימה. הייתי ילד בן תשע-עשרה שהוטל עליו לפקד על מארב של שישה ילדים בני שמונה-עשרה. מחושך ראשון עד חושך אחרון שכבתי בדריכות על הבטן וצפיתי על הגדר החשמלית המתפתלת לאורך הירדן, ושפכתי על עצמי מים קרים כל פעם שעמדתי להירדם, ושפכתי מים קרים על כל אחד מהחיילים שלי שהיה על סף תרדמה. כל הלילה הזיתי על מחבלים שיעלו מסבך הירדן ויתקדמו לעבר הגדר הראשונה ויחתכו את התיל ויהלכו בזהירות בין המוקשים עד שיגיעו אל הגדר השנייה ויזחלו מתחתיה זחילה חשאית, וימשיכו לקראתנו מבלי להבחין בנו, ואנו נעצור את נשימתנו עד שיתקדמו כדי חמישים מטר מאִתנו, ארבעים, שלושים וחמש, שלושים, עשרים וחמש, עשרים, חמש-עשרה... עד שאצעק "אש!", וכל החיילים שלי יענו "אש אש אש!!!", וכל המקלעים והרובים ייצרו אש תופת, ואחרי דקה ארוכה אצעק "קדימה הסתער!" וכל החיילים שלי ימשיכו לירות ולהסתער בשורה חזיתית עד הגדר הראשונה, ורק לאחר שאערוך ווידוי הריגה כדת וכדין אדווח לחמ"ל שכל המחבלים מחוסלים, ולמחרת יגיעו המג"ד והמח"ט ואלוף הפיקוד, ואולי אפילו הרמטכ"ל, וכולם ילחצו את ידי ויאמרו "עבודה יפה, מפקד צעיר, כל הכבוד...".
פסיון
שבע שנים מאוחר יותר שבתי אל המקום ההוא כדי לפקד על מוצב פסיון, החולש על אתר הטבילה, שהוא אתר הצליחה, שהוא אתר העלייה בסערה השמימה. שלושה קֵיצים רצופים שהיתי ארבעים יום וארבעים לילה בפסיון - בקיץ תשל"ה, בקיץ תשל"ו ובקיץ תשל"ז. בתוקף תפקידי כמפקד המוצב הייתי אחראי על כל מה שמתרחש בשטחו, והייתי חתום על מאות פריטים, הכוללים, בין השאר, נגמ"ש, שני מקלעים, מרגמה, מאות ארגזי תחמושת ואמצעי חבלה, אמצעי ראיית לילה מתוחכמים, משקפת עשרים על מאה עשרים, גנרטור, שולחן פינג-פונג, סירים, קלפים, מחבתות, משחקי שח-מט, שש-בש, מכשירי קשר, רשתות הסוואה, רימוני רסס, רסיסי לילה....
בכל קיץ פיקדתי על רביעייה אחרת של מילואימניקים שהעדיפו להיות תחת פיקודי משום שלקחתי על עצמי את כל התצפיות של המוצב, ואִפשרתי להם להישאר בבונקר הממוזג כדי לישון או לשחק קלפים ופינג-פונג ולקרוא עיתונים. אני העדפתי להתבודד בתצפית ולכתוב. הייתי מתמקד במשקפתי על פִּסגתו המשוערת של הר נבו ומדבר אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו. אף אחד מהחיילים שלי לא תיאר לעצמו שהקול הבוקע ממכשיר הקשר בעמדת התצפית שלי הוא קולו המפורש של משה רבנו.
ימים רבים הייתי מתנועע בכוונה רבה בתוך הכיסא המסתובב של תצפית המוצב, כשאני משקיע את ארובות עיניי בתוך המשקפת הגדולה, ומשוטט על פני האתרים המקודשים והממוקשים המקיפים את פסיון. מדרום לי התפרש כפר צליינים נטוש וממוקש. ממזרח לי - ביני לבין סבך הירדן - ניצבה קָפֶּלָה קטנה ומקומרת, ומצפון לה עוד קפֶּלה קטנה. במערב, בכיוון יריחו, שכן מנזר אתיופי גדול שכתליו מחוררים מפגיעות של קליעים רבים. בתוך השטח הממוקש שבין כפר הצליינים והקפֶּלה הדרומית עבר השביל הסודי שלי. שביל זה מגיע עד הצוק החולש על הסבך שבתוכו מתפתל הירדן האי-נראה. מיום ליום לימדתי את עיניי לחדור עמוק יותר לתוך הסבך ולמצוא פִּרצה יותר סודית לעבר הירדן. מצפייה לצפייה למדתי להכיר את הסבך בעל-פה וכבר הייתי רואה אותו בחלומותיי. לפעמים, מרוב התלהבות, הייתי שוכח שאני צופה במשקפת, ומניע את גופי בתנועות של פינוי סבך.
בעת השקיעות הייתי מסובב את המשקפת מערבה לכיוון יריחו וסוקר כל סדק בחומה המחוררת של המנזר האתיופי. השמש הייתה שוקעת מעל ירושלים האי-נראית, והמנזר השותק היה טובע באודם השקיעה. רק הצלב האתיופי ששלוש פינותיו מעוטרות מגיני-דוד, נותר מוגבה מעל הרכס האדום של הרי מדבר יהודה. יחד עִמו נותר מעל הרכס גם קצהו העליון של הפעמון הגדול והאילם שהשתלשל מצריח המנזר.
מדי יום ביומו הייתי משוטט משך שעות מהתצפית שלי אל הסבך. מהלך בין השיחים, נושם את ריח המים, מקשיב לזִמרת הצפורים, נעלם מאחורי הסבך בתוך הירדן האי-נראה, פושט את מדיי, וטובל טבילה עמוקה על-פי ההלכה. הייתי מקפיד להסיר את הדִּסקית מעל החזה כדי שלא תהא כל חציצה בין גופי לבין מי הירדן. וכשהגיעו מים עד צווארי הייתי מברך ברכת הטבילה בשם ובמלכות כדי שיוחנן המטביל לא יפסול את טבילתי. לאחר מכן הייתי ממהר ללבוש את המדים, לענוד את הדִּסקית, לנעול את נעליי הגבוהות, לתלות על צווארי את הרובה להיאחז בסבך ולחמוק אל המוצב בין המוקשים האי-נראים. לפעמים הייתי בוחר לי את הציר החולף על-פני הקפֶּלה הצפונית. ציר זה מסוכן מאוד כי המוקשים שבו לא מסומנים עדיין במפה המסווגת שלי. תוך כדי הליכה זהירה הייתי אלישע המנסה לדבר על לִבו של אליהו, ומנסה לשכנעו שיתיר לי לחצות עִמו את הירדן בדרכו אל רכב האש והפרשים. לאף אחד מהחיילים שבבונקר לא היה מושג על הדיבורים הללו שאני מדבר עם הקדושים האי-נראים. המגדל היה מבודד ואני הייתי צליין סודי. אנוס על-פי הדין. מפקד מוצב בגלוי וצליין במחתרת.
בסוף כל לילה הייתי מקפיד להישאר לבדי בתצפית למשמרת ראשונה של יום. אחת המשימות שהיו מוטלות עליי, הייתה לפקח על הגִּזרה באופן אישי עד שכל סיורי הבוקר ידווחו על גמר משימה. מאוד הייתי מקפיד ללוות את הסיורים ולהתקדם אִתם במשקפת לאורך גדר הירדן. באותה שעה ישנו חיילי המוצב שינה עמוקה לאחר לילה ארוך ומפרך. לאחר שהתברר לי כי כל הסיורים שבו לבסיסם בשלום, מיקדתי היטב את המשקפת ויצאתי במהירות למסעותיי הסודיים. שוב ושוב הייתי חוצה במשקפתי את שדות המוקשים ואת סבך הקנים, פושט את מדיי וטובל בירדן לפני הזריחה.
העלייה הראשונה למרום
בקיץ תשל"ח עברה היחידה שלי לגִּזרה אחרת, ורק בסוף תשרי תשנ"א זכיתי לראות שוב את פסיון. כמה חודשים לפני-כן הוצע לי ללמד תלמוד ומדרש במכללת אילת, וביום חמישי שלאחר חגי תשנ"א, התייצבתי בטרמינל שדה-דֹב שבצפון תל-אביב כשאני נרגש לקראת הטיסה הראשונה שלי מעל ארץ ישראל. שבע דקות לאחר שהמריא הארקיע מתל-אביב, מצאתי את עצמי משקיף על ירושלים, על הכותל המערבי, מסגד אל-אקצה, מגדל דוד, מגדל ימק"א, עמק המצלבה והמפלצת האדומה. המראה היה צלול, הארקיע טס נמוך, ובשלב מסוים הצלחתי לאתר מהאוויר את מעלה רחוב קרן-קיימת פינת שערי-חסד, ואפילו את הבית בו נולדתי ובו גרים הוריי עד עצם היום הזה.
עוד אני מנסה להתאושש מן המפגש האווירי הבלתי צפוי שלי עם מחוזות ילדותי, המשיך הארקיע מזרחה למדבר יהודה לכיוון יריחו. כעבור דקה נוספת ראיתי את פסיון. בבת אחת הופיעו למרגלותיי המנזר האתיופי, הקפלות, ובתיו המחוררים של כפר הצליינים. בתוכם התנשא התל המלאכותי של פסיון, ובמרכזו מגדל התצפית שלי. את כל הפרטים הללו זיהיתי בקלות מחלוני. הייתה זאת פגישתי הראשונה עם פסיון מאז קיץ תשל"ז. פגישה בלתי צפויה לחלוטין. בדיוק מעל המנזר פנה הארקיע ימינה והחל לשבור דרומה לים המלח ולאילת.
באותו לילה, אחרי שני שיעורי תלמוד, טסתי חזרה בטיסת הלילה האחרונה מאילת לתל-אביב. היה לילה חשוך, ואני זיהיתי את היישובים שלמרגלותיי על-פי אורות הבתים והכבישים. הארקיע היה ריק. ביום חמישי בלילה מביאים הארקיעים תיירים רבים לסוף שבוע באילת וחוזרים ריקים. באופן כזה הייתה לי אפשרות להתרווח על שני מושבים ולהתחיל להתרגל לסגנון הכתיבה החדש שלי - הקלדת ארצישראל מן הארקיע. היישובים נראו כמו פנינים. לכל יישוב היה צירוף ייחודי של אורות פנסי הרחוב ואורות הבתים שלו. ריכוזי אורות נוספים שאיתרתי היו של בסיסי צבא. מסלול הארקיע עבר מעל כביש הערבה, ומדי פעם עקבתי אחר פנסיו המתקדמים באפלה של רכב אחר.
עמוק בתוך המדבר ראיתי אורות ניידים של יחידות צבא מתאמנות ואולי של טיולים וסיורים. כחצי שעה לאחר ההמראה מאילת כבר טס הארקיע מעל צפון ים המלח, ואני התחלתי לחפש את פסגת הר נבו. אין זו משימה קלה לאתר בלילה חשוך פסגת הר לא מוארת, במיוחד כאשר מדובר בטיסה ראשונה. לעומת זאת היה לי ניסיון רב בצפייה לילית אל פסגת נבו המיתמרת מתוך ערבות מואב. כשהיה נדמה לי שהצלחתי לאתר את הפִסגה המיוחלת, תפס את עיניי מראה בלתי צפוי לחלוטין - הילת אור גדולה ומסתורית הופיעה מצפון-מזרח לי, כשהיא בוקעת מתוך עיר ענקית שלא הייתי מודע לקיומה. בבת אחת קלטתי שהעיר הגדולה הזאת היא פילדלפיה. אז עוד קראתי לה עמאן. עד לאותו לילה התייחסתי אליה כאל עיר בלתי מושגת השוכנת בעבר הירדן. אך כשהבחנתי בהילת ירושלים הבוקעת מהאופק המערבי, ידעתי שהארקיע מרחף בין פילדלפיה וירושלים.
אפלה מוחלטת שררה במוצב. לא הצלחתי לאתר את המנזר האתיופי ואת מגדל התצפית, אך יכולתי להבחין בצללית המוצב המוגבה, ובסבך הירדן הכהה שהתפתל בתוך אדמת החוואר הבהירה. על רקע האפלה הבהיקו באופק המזרחי ובאופק המערבי שתי הילות - הילת פילדלפיה והילת ירושלים. עד היום אני מרחף בין שתי הילות אלו.
כעבור פחות משעה כבר הייתי בביתי בתל-אביב, נרעש מהחיזיון השמימי הבלתי צפוי. ביומני רשמתי את היום הזה - יום חמישי כ"ט בתשרי תשנ"א - כיום העלייה הראשונה למרום. בעקבות העלייה הראשונה - כך ידעתי - תעלה ותבוא עלייה שנייה, ובעקבותיה עליות רבות.
כל הלילה רשמתי עוד ועוד מתוך זיכרוני, ותיעדתי את המראות השמימיים אשר טרם צנחו לתהום הנשייה. שישה ימים ושישה לילות הסתגרתי בביתי ורשמתי את השמים והארץ וכל צבאם. ביום השביעי מיהרתי לשדה התעופה הקטן הסמוך לביתי, מוכן ומזומן לקראת ההתגלויות הבאות. משך כל שנת תשנ"א למדתי להכיר ארץ שונה לחלוטין מזו שגדלתי בה ומזו שהכרתי במהלך עשרים וארבע שנות נדודיי כחייל בצבא ישראל. שנת טיסה זו גרמה לי להבין אחרת לחלוטין את התורה ואת המדרשים שהייתי לומד ומלמד. אחרי הכל איך אפשר שלא להבין את התורה הבנה מחודשת כאשר מדי שבוע חולפים בזה אחר זה על פני הים הגדול, יפו, ארץ פלשת, עמק איילון, בית-חורון, ארץ בנימין, בית-אל, גבעון, נוב, ענתות, מצפה, מכמשׂ, גבע, ירושלים, הר המוריה, בית-לחם, מדבר יהודה, הגלגל, העי, יריחו, הירדן, השיטים, בעל-פעור, הרי מואב, ים המלח, עין-גדי, צוער, סדום, עמורה, נחל ארנון, קיר-מואב, והב-בסופה, נחל זרד, הרי אדום, רקם (פטרה), אובות, הור-ההר, מתקה, יטבתה, עברונה, עציון-גבר, מדבר סיני, וים סוף. והר נבו מעל כולם. פעמיים בשבוע הקפדתי לצפות מגבוה על פני המקום שממנו רואה משה עד עצם היום הזה את כל ארץ ישראל מנגד, מבלי להיכנס אליה ומבלי להלך בה ולדרוך על אדמתה.
מְתִיבְתַא דְאַרְקִיע
ובאביב אותה שנה, כשהציעו לי ללמד תלמוד בבית-מדרש לרבנים בפילדלפיה, ידעתי שאין כאן צירוף מקרים. מיד הפכתי את הטיסות מעל ארץ ישראל לטיסות הכנה לימי פילדלפיה שבפתח. הייתי פורש על השולחן שלפניי מפות של צפון-מזרח אמריקה לצד מפות של ארץ ישראל מתקופת התלמוד, ולומד לדעת היכן שוכנים שדות התעופה הקטנים באזור פילדלפיה. למעלה מעשרה שדות תעופה קטנים איתרתי ברדיוס של מאה קילומטר מפילדלפיה. כמעט ליד כל עיירה היה מסומן שדה תעופה קטן. את כולם סימנתי במפה המתהווה שלי, מפה מסווגת ביותר, שהיא שילוב של המזרח התיכון התלמודי, צפון-מזרח אמריקה העכשווית, ומסלולי הניווטים משנות הצבא שלי. ובראש חודש אלול תשנ"א, היום שבו חציתי את הירדן וירדתי לפילדלפיה, הפכתי חלק בלתי נפרד ממתיבתא דארקיע, הלוא היא ישיבת הרקיע. את כל רכושי הֵמרתי בארקיע קטן, צבעתי אותו סגול, הסבתי אותו לבית-מדרש נייד ושמימי, והתחלתי לרחף לצד אמוראים ואמודאים. שכרון הגבהים ושכרון המעמקים הפך להיות חלק בלתי נפרד משִׁגרת ימיי ולילותיי. מאז נפשי איננה חדלה מלחשוק בתורה, ואני הוזה בה יומם ולילה, בשוכבי ובקומי, בלכתי בדרך וברחפי במרומים.
מאז אני תלמיד חבר מן המניין, הנכנס ויוצא בבית המדרש הארקיעי, השוקק ללא הרף. לפעמים אני מצליח לרשום חלק זעיר מחידושי התורה המתחדשים חדשים לבקרים. בדרך כלל אינני מצליח לרשום מאומה, וחידושים מרהיבים צונחים מדמיוני המזדכר אל תהום הנשייה המרחפת בין שטח הלימוד של המתיבתא דארקיע, לבין שטח השיפוט של ארץ ישראל רבתי.
ראש חודש אלול תשנ"א הוא התאריך האחרון המתועד בזיכרונותיי. מיום זה ואילך חדלתי לחשב את החודשים, את השנים, את השמיטות ואת היובלים. לא יודע אם השנה הנוכחית מעוברת או לא. לא יודע מה התאריך היום. לא רוצה לדעת. לא תולה לוח שנה על קיר ביתי, לא מחזיק יומן, לא דוחק את הקץ ולא מדחיק אותו. לא מחשב חישובים ולא עושה חשבון לאף אחד. רק לארבע העונות אני מקשיב, ועושה הכל כדי שהן לא תחזורנה על עצמן כלעומת שבאו - אביב קיץ סתיו, חורף אביב קיץ, סתיו חורף אביב, קיץ סתיו חורף...
מהיום שבו חציתי את הירדן וירדתי לפילדלפיה אין לי בעולמי אלא ארבע עונות שנה ושבעה ימות שבוע. רק את ששת ימי הקֹדש אני מונה ומונה, ואת ערב השבת המבדיל בין קֹדש לקֹדש. עונתם של תלמידי חכמים נמשכת מערב שבת לערב שבת, ואינני אלא תלמיד חכם שנפשו חשקה בתורה. ביום ובלילה אני הוזה בתורתי. בשוכבי ובקומי. בלכתי בדרך וברחפי במרומים.
מראש חודש אלול תשנ"א ועד עצם היום הזה אני מקפיד לראות את ארץ ישראל מלמעלה, ונמנע ככל האפשר מלהלך בה יותר מארבע אמות.
התלמוד הבבלי הוא לי משטח השראה אישי, ולפחות פעמיים ביום אני צובר תאוצה לאורך אחד ממסלולי ההמראה שלי ועולה למרום. לפעמים אני ממריא מבבא מציעא ולפעמים מחגיגה. לפעמים מכתובות ולפעמים מעבודה זרה. תמיד אני חולף על-פני הפארקים הענקיים של הנהרות דלוור וסקולקיל התוחמים את פילדלפיה האמריקאית אשר בפנסילבניה.
תוך רגע קט מתרחקים ממני הפארקים הענקיים, ולפני שאני נכנס לתוך הערפל הם הופכים לזעירים. דקה ארוכה אני משייט בתוך ענני גשם משחירים, ולקראת היציאה מהם אני לוחץ על כפתורי התלמוד הממוחשב שלי, מורה לארקיעי לעבור מלשון עבר ללשון הווה, ולהחליף את פילדלפיה האמריקאית בפילדלפיה העמונית. בבת אחת משתנה האוויר שלמרגלותיי ואני פונה מערבה ומתחיל להנמיך טוס.
ענני ההווה הצחיח שאני יורד לתוכם שונים מענני העבר טעוני הגשם שמתוכם העפלתי כמה דקות לפני-כן. אני ממשיך להנמיך טוס ומציאות מדברית מתחילה לשוטט בתוך המסך המעונן שממולי. למרגלותיי מתפרשים שני המדבריות הגדולים שמשני צִדי הירדן - מדבר יהודה ומדבר עמון. מאחוריי, באופק המזרחי,מסתמנים ניצנים של זריחה. אני משתדל תמיד להמריא לפני הזריחה. באופן כזה אני מוצא את עצמי דואה בירושלים של מעלה בשעה שהשמש זורחת על פסגת הנבו שלמרגלותיי. ירושלים של מטה מעולפת באופק המערבי שלמרגלותיי והיא צלולה וכחולה. פילדלפיה נותרת מאחור, בלתי נראית מחמת כתום הזריחה המסנוור. בבת אחת אני מוצא את עצמי מרחף בתוך טייסת של תלמידי חכמים המסתחררים מעל הירדן, כשהם משליכים דברי תורה אלו על אלו. מאות קושיות ופירוקים עפים באוויר. כולנו משתתפים בתהליך הלימוד, מתאבקים באבק הכוכבים של הארקיעים המרחפים ברקיעים שמעבר לאופק של מעלה. ארקיעו של משה חג לו אי-שם מעל הר נבו, ארקיעו של אליהו עולה בסערה מזרחית למוצב פסיון, וממערב לו מרחפים ארקיעיהם של יוחנן המטביל וישוע. מעבר להם צופה רבה בר נחמני ממרומי הדקל הסמוי שראשו מגיע השמימה. למרגלות רבה בר נחמני גולש מלאך המוות המניע את ענפי הסוף הכסוף, וכנגד מלאך המוות דואה על גמל מעופף ערבי פלאי משבט הטייעא. בין מלאך המוות והערבי הפלאי מסתבך הקדוש ברוך הוא בעשרות קשרים אוויריים, ורבי עקיבא משייט בעקבותיו כשהוא מתיר לו את כל הקשרים המסובכים, ופותח את שערי השמים.
השמים נפתחים לי. הם כבר לא גבול. אני הופך להיות לחלק בלתי נפרד משקלא וטריא שמימית, ומקליד חידושי תורה לתוך המחשב הנייד שלי. אמודאיות ואמוראים משייטים מעליי ומתחתיי כשהם מקלידים חידושי תורה לתוך מחשבים מעופפים, ומעבירים ביניהם חידושי תורה שזה עתה התחדשו. חלק מהם מגיעים בטיסה מפומבדיתא ומסורא הרחוקות, חלק מפילדלפיה ומירושלים הקרובות, אחרים מטבריה ומיתר ישיבות הגליל. כולנו נוטלים חלק בתהליך הלימוד, וכולנו מודעים היטב לסוגייה העל-זמנית החוצה רקיעים, יבשות ואוקינוסים. כולנו הוזים הזיות דאביי ורבא. כל פעם עולה אחד מאִתנו על המסך השמימי המשותף לנו ומוסיף חידוש משלו. כולנו עשירים לכאורה ושמחים בחלקנו. כל האולימפוס של מעלה אומר שירה, לכאורה, ואין שירה אלא תלמוד תורה. לכאורה.
Comments