אגדת הקו הירוק / בא אל הקדש לא

תֹּהוּ זה קַו יָרוֹק שֶׁמַקִיף אֶת הָעוֹלָם כּוּלוֹ, שֶׁמִמֶּנּוּ יוֹצֵא חֹשֶׁך[1]

מדי יום ביומו אני ממריא מפילדלפיה וחולף בטיסה על פני ארבעים השנים שעברו עליי בדרך לארץ ישראל וממנה. בבוקר בבוקר אני חוצה את הקו הירוק שלי וחוצה את הירדן ומרחף גבוה מעל גבעות התנ"ך. תורתי היא אמנותי והארקיע הסגול שלי הוא מתיבתא דארקיע – בית-מדרש מעופף מעל ארץ הניווטים של קורס מ"כים. מסכתות תלמודיות ומפות טופוגרפיות פרושות למרגלותיי, ומראות לי בעליל איך היינו כחולמים. איך היינו מנווטים מתוך שינה בחוליות של שניים. אחד מחפש נקודות ציון על-פי תצלומי אוויר, ואחד ישן לצִדו תוך כדי הליכה מהירה. המנווט שומר על המהלך בשנתו שלא ייפול לתוך בורות שיחין ומערות. כל חצי שעה מחליפים משימות - זה שהלך מתוך שינה מתעורר ומתחיל לנווט, וזה שניווט עוצם את עיניו וממשיך ללכת. גבעות התנ"ך שלמרגלותיי מתמלאות עלמים סהרוריים בני תשע-עשרה המנווטים מתוך שינה. חגור מלא תלוי ברישול מרהיב על אגנם המזיע ועוזי עם קת מתקפלת מהלך לפניהם כמו מטה קסם. מדי פעם נכנס מי מהם לתוך מערה, מתעורר כעבור שבעים שנה, מחפש לשווא את אחיו ומבקש את נפשו למות.

אני חולף על פני ארץ בנימין, עמק שילה ועמק דותן שהייתי נער מנווט בהם ניווטים על-פי תצלומי אוויר מסווגים. נער חלומות מחפש את אחיו. הולך מתוך שינה, הוזה הזיות מסווגות. מדיר שינה מעיניו. מתמיד ניווטים.

נער שלא הכיר מעודו את העומק העתידי המרהיב שממנו יצולמו תצלומי האוויר של ארץ הניווטים הבלתי נגמרת. לו היה טס רק פעם אחת על פני הארץ ההזויה והמסווגת שבה הוא עתיד לנווט ארבעים שנה... לו היה רואה בעיניו לפני שהיה ניגש שמה...

לו הייתי רואה בעיניי לפני שהייתי ניגש אל ארצי ההזויה לא הייתי מחפש את אחיי ומשליך עצמי לבור; לא הייתי מוכר עצמי למדיינים ויורד מצריימה לארץ גושן כדי לחצות את תעלת סואץ ולחזור לארץ ישראל דרך מדבר סיני.

אבל לא ראיתי בעיניי, ותעיתי במדבר סיני, ונפלתי על פניי, וקמתי ונפלתי וקמתי, והמשכתי ללכת אל הארץ המובטחת, עד שלקראת סוף ארבעים שנות הנדודים זכיתי לראותה ממעוף הציפור, וזכיתי ללמוד תורה במרומי בית המדרש הארקיעי עם גדולי הדרשנים בכל הזמנים. והזכות הזאת היא לי זכות גדולה ומאוחרת. עצובה ומסווגת.

מיום ליום אני מבין עוד ועוד את פשר הניווטים הנעריים ההם. מלילה ללילה אני רוקד כנגד נעוריי ואיני יכול לגעת בהם. שפע של מראות מיתמר לקראתי יומם ולילה, אך אינני מתפתה לשפע ואינני יורד לחפש את אחיי, ואני ממשיך לרחף במקהלה של מעלה, וממשיך לעקוב אחר הנצת הרימונים וחניטת התאנים בכל הבוסתנים שלא אגיע עדיהם.

עם תום הריחוף היומי מעל עמק דותן אני מעריב לכיוון הים הגדול, ומעל קיסריה שובר דרומה, וחולף במהירות על פני ערי החוף. מרחוק מתקרבים אליי גורדי השחקים החדשים של תל-אביב, אך אינני מרשה לעצמי להתקרב אליהם. מעל מגדל החשמל הפורח מתוך שפך הירקון אני שובר מזרחה מבלי להיכנס אל העיר הגדולה. אלפי נמלים צבעוניות מתרוצצות במחילות נתיבי-איילון כמו אלפי מכוניות צבעוניות. בית העלמין קריית-שאול נראה כמו מודל מוקטן של גוש דן שגם הוא נראה כמו מודל מוקטן של גוש דן. אצטדיוני הטניס מוקפים פרדסים קצוצי נטיעות. לימונים עקורים מתעופפים באוויר לצד תפוחי טניס זהובים. ברושים זקופים מסמנים ריבועים כהים סביב חלקות הטניס והתותים המפרידות בין בית העלמין קריית-שאול לבית העלמין רמת- השרון.

שתי דקות מזרחה מונחים חוטי חשמל כמו חוטי תפירה על האדמה החרושה. כפרים קטנים מוקפים משבצות משבצות של שדות. מזרחה להם עצב בלתי נסוג. מזרחה להם קצב בלתי נמוג. מזרחה להם אדמות תחרה מעובדות.

עד שאני מספיק לרשום "אדמות תחרה מעובדות" מיתמרים סלעים גדולים מתוך הרים קטנים. אדמת הטרשים שבה להיות תנ"כית כמו אדמת ילדותי הטסה בין הרים ובין סלעים ירושלמיים נטולי ים ונטולי מטוסים. לא חולפת דקה נוספת וכבר אני מנמיך טוס ומבקש אישור לנחות בשדה התעופה של ירושלים שחוברה לה יחדיו על ידי הרים חצובים ומגולחים שיועדו להיות שיכוני שינה חדשים. בין ההרים הפצועים מתפתל כפר ערבי המתעקש להיאחז בצניעות על פני אדמותיו המטורשות. כאילו נעץ ריבואות יתדות בשיפולי הטרסות ומשך אליהם ריבואות חוטים אי-נראים.

אני נכנס לתוך ענני כבשים צלולים ויוצא מתוך ענני כבשים עכורים. עדר עִזים שחורות רועה על אדמת טרשים הגובלת במשטח הנחיתה המגודר. מן האוויר נראה העדר כמו כתם הומה. כמו עצב תנ"כי נטול רועה. אולי הלך הרועה להשיב גדי אבוד מן המעיין האי-נראה? אולי נמלט הגדי מנהמת מנועי ארקיע מנמיך טוס בין הרים ובין סלעים ונוגע-לא-נוגע במשטח הנחיתה, ונוגע-כן-נוגע באספלט השועט, הלוהט. בקצהו, למרגלות בית מסולסל בן קומה אחת שהכתובת "ג'רוזלם איירפורט" חרותה באותיות ברזל על האבן הירושלמית שלו, ממתינה לי דיילת השחר.

הארקיע מאט, דיילת השחר מדלגת פנימה ואנו ממריאים, חולפים על פני מדבר יהודה, שוברים דרומה ועוקפים את ירושלים ממזרח. לקראת הרי חברון אני דואה במנועים כבויים, ומבחין למרגלותיי בצִלו השחור של הארקיע הסגול.

מעל דרום הרי חברון אני מקליד מראה רטוב שלא מהעולם הזה. ממעמקי השבר הסורי-אפריקאי מקבל ים המוות עומק נוסף על פני מה שהיה פעם העומק העמוק ביותר בעולם. הצוקים הגולשים מהרי חברון אל ים המוות מקבלים מראה רטוב של אלמוגים מאובנים באוקיינוס שאין לו סוף. מדי פעם נסחפים לעברי מטאורים ותפילין זעירים דמויי אבנים מפולמות, ואני נזהר שלא להציץ בהם ושלא להיפגע. ארקיעי הוא לוויתן זעיר המתרחק מן המצולות ושט כלפי מעלה. אני נזהר שלא לנוע בתנועות חדות כדי שלא יקציף הארקיע את קו הרקיע המבדיל בין מים למים.

אני מקליד כל ניע ומשתאה להיווכח שהארץ ההיא אשר לתוכה נולדנו לא הייתה אלא חלום יבש, ועכשיו היא מוצפת עד מעל לגדותיה ומרחפת על פני התפילין והאבנים המפולמות המשוקעות בתהום. אין נפש חיה. רק סלעים חומים בתוך מים כחולים, ודגים דמויי עננים חוששים מפנינו, ומסתתרים בין הצוקים והנקיקים. שאנחנו לווייתני ארקיע. קצת מתכתיים, קצת עצובים, הרבה בוהים אל מול פני התוהו, שהוא קו ירוק המקיף את כל העולם כולו וממנו יוצא חושך.

ממזרח לדרום מדבר יהודה הולך ונמוג עמק המוות, ובקרקעית האוקיינוס מסתמנת מלחה ערבתית. מעבר לה מתנפנף דשא עשב ירקרק המסמן את מיקומה המשוער של ערד שהייתה עיר יפה וירוקה. מסלול עקלתוני גולש משוליה המזרחיים של ערד ועולה אל פסגת המצדה. דגים וסרטנים רבים משייטים בשובבות בין ביצורי מצדה וארמְנותיה. לא כל-כך יראים מפני ארקיעי הזעיר המתנדנד מתחת לקו המים וממשיך לשוט דרומה בכיוון המכתש הקטן בואכה המכתש הגדול.

כל מצולות הנגב שלמרגלותינו הם מכתשים לשעבר, ובלילות נוחתים בקרקעיתם אמוראים ואמודאים. בקול דממה דקה הם שולים מאמתחתם גמרות גדולות דמויות אלבומים, מעיינים זה באוסף סוגיותיו של זה ומחליפים ביניהם סוגיות נדירות.

מעל מה שהיה פעם הכור הסודי ביותר, אני מזהה מדורה קטנה ואסורה שלפני שנים רבות הִתרתי לחיילים שלי להדליק מפאת הקור. שכל אותו הלילה נאלצנו להתקדם בתוך ג'יפ פתוח, ולמרות שהתקדמנו לאט ככל האפשר דקרה הרוח המקפיאה בפנינו והכחילה אותם. המדורה שהעלמתי עיניי ממנה נועדה אמנם להפשיר את כפותינו ואת לחיינו, אך מה נורא המראה הזה שאני רואה בבירור מארקיעי המתנשא על פני עתידה המשתלהב של האש האסורה שהתרתי אז לחייליי.

שוב ושוב אני נבהל מפני חוסר היכולת שלי להתחייב למאומה, ומפני קלות הדעת שבה מתיר מפקד סיור לחייליו להדליק מדורה בלילה כל-כך חשוך, כשהוא חושף אותם לעיניהם של כל מלאכי החבלה האורבים מאחורי כל העיקולים.

ואף-על-פי שאני נבהל מאוד מפני עצמי, אינני מהסס לחצות את הקו הירוק שלי, שהוא התוהו המקיף את כל עולמי וממנו יוצאת נפשי אל האור הגנוז שמעבר להרים ולמדבר. גלוי וידוע לפניי שמעבר להרים ולמדבר ישנו מקום שבו מושלים מלכי אֱדום, ובו מנווטים אמוראים ואמודאים בין עמודיו הפרתיים של התלמוד הבבלי לעמודיו הרומיים של הזֹהר הקדוש. ובמקום ההוא מרחפים ערביים פלאיים על גמלים מעופפים, ובו במקום מרחפים יוסף השד וסבא דמשפטים בארקיעים משופרים דמויי ארקיעו של אליהו. באופק של עצמו שוכן המקום ההוא ובו מנווטים לעד רבה בר בר חנה, רבי זירא, רב דימי, רבין ורב אידי ומעליהם מרחפים כמו נורות זרחן ארקיעיהם המשוכללים של אלישע בן אבויה, בן עזאי ורבי עקיבא. את כולם נושא הרוח אל מעבר להרים ולמדבר ורק אני נותר בסוף מערב, מציץ מעבר לחרכי ארקיעי הזעיר ובוהה אליהם לבי. לבי בוהה אל האופק של האופק שמעבר להרים ולמדבר, ששם, בפומבדיתא שלי, שוברים צירי הרוחב לרסיסים את צירי האורך של עצמם.

פתאום שיירה של כלי רכב נעה עמוק בתוך המצולות השחורות. אי-שם בתוך מה שהיה פעם נגב. אני נותן את פניי בחלון הזכוכית, מועך את אפי כמו ילד, ומביט אל הפלא שלמרגלותיי. אורות רבים מתנועעים בחושך העמוק והרחוק. הארקיע נוהם ומתרחק מאורות השיירה ואני נאחז בהם ולא מסיר מהם את מבטי. ממש טובע את טביעת פניי בזכוכית המהבילה. דיילת השחר נוגעת קלות בכתפי ושואלת אם הכל בסדר. אני לא עונה והיא מגישה לי שוקו חם בספל קרטון מצוייר. אולי הרגישה שהגבר המתעלם ממנה בירכתי הארקיע הסגול אינו אלא הסוואה של אל קטן ומפוחד, אֵלון קטנטן ומבולבל הבוהה אל קרקעית שאיננה. אולי היא חוששת שאוציא את הראש מבעד לחלון ואפול עמוק לתוך השעות הקטנות של הלילה, ורק אלהים גדול - אם בכלל - יוכל להרים אותי.

פעם הייתי עושה לה עיניים חשאיות. הייתי מתעלם ממנה התעלמות מחזרת. הייתי מראה לה שחור על גבי שחור איך שיירה של אבנים טובות ומרגליות עולה מתוך המצולות. הייתי מעלה לה תפילין שחורות מתוך האבנים המפולמות המשוקעות בתהום. אבל עכשיו אני מתעלם ממנה באמת ובתמים, ומתמכר לשיירת האלמוגים המתנועעת בין מה שהיה "אי-שם" צאלים למה שהיה "אי-שם" שדה-תימן.

עכשיו אני מתמכר למראה פצצות תאורה מתרוממות מתוך האלמוגים המתנועעים כמו כוכבים מזנקים. כמו כוכבים נופלים כלפי מעלה דועכים ונמוגים ודועכים, ואני שואג "אש! אש! אש!", וצולל עמוק לתוך החושך ומותיר את דיילת השחר באופק העליון. הארקיע שובר את מהירות הקול של שאגתי, ואני שובר צפון-מזרחה, ומנחית את הארקיע בתוך משטח ההשראה החשוך של פסיון, ורץ אל עמדת המרגמות שלי השוכנת במעמקי המוצב. תוך פחות מדקה אני מצליח לשגר פגז תאורה מקנה המרגמה הרועם, וכעבור חמישים שניות נפתח מצנח הפגז בלב השמים השחורים כשהוא מאיר את ערבות מואב אשר על פני יריחו. למשך חמישים שניות נוספות צונח האור הגדול לתוך סבך הירדן, ובינתיים אני יורה פגז נוסף שהמצנח שלו עתיד להיפתח שנייה לפני שידעך הפגז הראשון.

אומנות התאורה היא ללא כל ספק החשובה מכל אומנויות הלחימה שלמדתי במהלך שירותי הצבאי. עד עצם היום הזה יעידו עליי מפקדיי שתאורתי אומנותי, ושבכל חטיבת הבקעה לא נמצא מש"ק תאורה כמוני היודע להאיר ביעילות את השמים השחורים של הירדן. בכל לילה שבו היה חשש לחדירת מחבלים היה מפקד הגזרה מצווה "שמש" ואני הייתי רץ לעמדת המרגמה שלי ומכין בשיא המהירות עשרות פגזים. עוד לפני שמִחשבו את הארטילריה הזעירה ידעתי לאמוד בטביעת עין את האזימוט המיועד להארה, ולהסיר מעל הפגז הצהוב והקר את כמות המטענים הרצויה כדי ליצור את הטווח המבוקש, ולהסיט את קנה המרגמה לזווית הנכונה, ולגלול ביעילות את החושך מפני האור.

עד עצם היום הזה אני מש"ק תאורה בגלוי ומתבודד איסיי בסתר. גולל חושך לבני אור. צולל בים התורה ומוציא לאור תִּלים תִּלים של פצצות תאורה המאירות לגויים הנוהרים למוצב פסיון מכל ההרים הנישאים ומכל הגבעות.

[1] בבלי חגיגה י"ב, ע"ב