התהליך קריאה – שינון – לימוד הוא תהליך חיזור שחוזר על עצמו. בכל שעה שבה הוא מגיע לידי מיצוי הוא חביב על התלמיד חכם העובר אותו כבשעה הראשונה. יש קשר מאוד מעניין בין קריאה – שינון – לימוד לבין מקרא – משנה – תלמוד.
התורה המקראית היא תורה נקראת. התורה ה"משנאית" היא תורה נשנית – שתיהן תורות של חוקים ומצוות. שתיהן אינן תורה נלמדת. התורה התלמודית – הגמרא – היא היא התורה הנלמדת והנאהבת.
מעצבי התורה המקראית (נביאים וכהנים) ומעצבי התורה המשנאית (תנאים) אינם רואים בתורתם תכלית אלא אמצעי מתווך. מעצבים אלו מייעדים את עצמם להיות מנהיגים מתווכים בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו.
הכוהנים והנביאים הם האליטה המתווכת המתוארת במקרא. הם מתווכים בין עם הארץ הישראלי החי בארצו, לבין אלוהיו השוכן במקדשו. לעם הארץ יש יחס מאוד אמביוולנטי לאלוהיו – מצד אחד אין הוא יכול לחיות ללא נוכחותו הדומיננטית, מצד שני אין הוא מסוגל ליצור אתו קשר ישיר. משום כך הוא זקוק למתווכים. מבלי להתייחס למתח המהותי שבין כוהן לנביא, ומתוך מודעות לאי הדיוק שבהכללה, אפשר לומר שהכוהן מעלה את העמארצי אל האלוהי (קרבנות) , בעוד שהנביא מוריד את האלוהי אל העמארצי (חוקים ומצוות).
עם חורבן בית המקדש וביטול הקרבנות מרחף איום על המשך קיומה של מערכת היחסים הטבעית והנורמאלית שמתנהלת בין עם הארץ לאלוהיו. איום זה מוביל בהכרח לאיום על עצם המשך קיומו של העם. שכן, עם שאיננו מקיים מערכת יחסים ריטואלית יומיומית עם אלוהיו הקונקרטי איננו יכול להמשיך להתקיים כעם ייחודי, ונגזרה עליו גזירת היטמעות בין העמים האחרים. בשלב זה נכנסת לתמונה המהפכה של הרבנים הקרויים תנאים.
רבנים אלו משתלטים על מקומם של הכוהנים והנביאים והופכים להיות אליטה מתווכת חדשה בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו. תהליך השתלטות זה נמשך בעיקר לאורך תקופת היווצרות המשנה וספיחיה, ועיקרו: יצירת מערכת הלכתית חדשה שמייעדת את המצוות להיות בעת ובעונה אחת תחליף ריטואלי לקרבנות, ומרשם למימוש תביעותיהם המוסריות של הנביאים.
הרבנים סידרו למען עם הארץ שישה סדרי משנה, וסידרו למענו סידור תפילה, וארגנו לו סדר יום טעון ופרוטרוטי, המאפשר לו להמשיך ולקיים מערכת יחסים ערוכה וסדורה עם אלוהיו.
הם גרמו לתורה המקראית לעבור הסבה מעניינת לתורה "משנאית" (תורת הלכה). הסבה זו גרמה להם להפקיע פעמים רבות ביותר את הטקסט המקראי מן הפשט המקורי שלו. כל מי שיעיין במשנה ובשלוחותיה ייווכח בכך על נקלה. אולם, מבחינת מהותה וייעודה מהווה תורתם של התנאים המשך ישיר לתורתם של הכוהנים והנביאים. תורתם של התנאים ממשיכה להיות ספר חוקים ומורה דרך. תורה זו, ממש כקודמתה, ממשיכה להיות אמצעי - גורם מתווך בין עם הארץ הישראלי לבין אלוהיו.
המהפכה המהותית לדעתי איננה במעבר מן התורה של המקרא אל התורה של המשנה, אלא במעבר מן התורה של המשנה אל התורה של התלמוד. התורה שיצרו חלק מיוצרי התלמוד, היא אחרת לחלוטין מכל התורות שיצרו קודמיהם. יוצרי תלמוד אלו[1], הפכו את תורתם מאמצעי מתווך לתכלית. הם אף חדלו לייעד לעצמם ייעוד שליחותי של אליטה מתווכת. הם בראו למען עצמם בריאה חדשה – הם בראו למען עצמם תורה לשמה. וייעוד חדש לחלוטין הם ייעדו לעצמם – להיות אליטה יוצרת.
תלמידי חכמים הם קראו לעצמם[2] והמציאו ערך חדש – תלמוד תורה – וקבעו אותו לעצמם כערך עליון ומורם מעם הארץ. את התורה המצווה והמתווכת הם קיימו, פחות או יותר, אך את כל האנרגיה והארוס שלהם הקדישו לתורה הנלמדת.
תלמידי חכמים אלו הצליחו לשחרר עצמם לנצח מצער התיווך והשאירו את המשימה הזאת לרבנים בני זמנם – יורשיהם של הכוהנים והנביאים. הם עצמם התבודדו בבית המדרש שלהם כבאולימפוס, את עצמם הם הפכו לאלים, ואת התורה שהיתה מיועדת לעמהארץ הם ייעדו לעצמם והפכו אותה לאלת אהבה מושכת.
מכאן ואילך שוכנות זו לצד זו שתי תורות שונות לחלוטין – התורה המיועדת לעמהארץ לעומת התורה המיועדת לתלמיד חכם.
מכאן ואילך מתפתחת דיאלקטיקה מיוחדת במינה בין הרבנים המתווכים לבין תלמידי החכמים היוצרים. דיאלקטיקה זו באה לידי ביטוי מעל דפי תלמוד רבים. להלן נדגים אותה בעזרת הסיפור הסוריאליסטי על המפגש בין משה רבנו ורבי עקיבא.
[1] כשכתבתי את הדברים הללו לא הייתי מודע עדיין לעוצמתם של ה"סתמאים" שגרמה לתלמוד הבבלי להיראות אחרת מן המשנה והגמרא (והתלמוד הירושלמי). אף על פי כן עולה כאן רוח הדברים הללו ואני מעוניין להרחיב עליהם את הדיבור בפרק (ספר?) בפני עצמו שאקדיש לשער הגיא כעבור 21 שנה... [2] תלמידי חכמים הם קראו לעצמם: הם לא קראו לעצמם חז"ל. חכמים תלמידים זה בדיוק ההפך מחכמים ז"לים.תכונת התלמידיות היא תכונת החיוניות. לנו קשה ביותר להשתחרר מהאסוציאציה המעמדית-מקצועית של המילה תלמיד. אבל אם נחשוב על תלמיד בעל מבנה נפשי, נראה שזה בדיוק המבנה של תלמיד חכם שעליו אנחנו מדברים. כל הזמן הוא לומד. כל הזמן התורה מתחדשת עליו. גם הגדול מכולם רואה את עצמו כתלמיד. רבי עקיבא - הגדול מכולם היה תלמיד חכם. בעצם אפשר להגיד בקלות: כמה שיותר תלמיד יותר גדול. יותר יצירתי יותר מתחדש. יותר ילד. יש להקים ועדת חקירה ולבדוק מדוע דווקא תלמידי חכמים אלו השתרשו בתודעת העם הזה כז"לים. למה אנחנו לא אומרים נז"ל – נביינו זיכרונם לברכה. או מז"ל – מלכינו זיכרונם לברכה. וכך הלאה. מישהו אחראי ל"שערורייה הזאת".
Comentários