בּוֹכוֹת

שופטים כ-כא

"בּוֹכִים" הוא המקום הנורא ביותר בתנ"ך. נורא באכזריותו ונורא בסודיותו. למה נקרא שמו "בּוֹכִים" ולא " בּוֹכוֹת"? – כי רק מאות אלפי גברים לוחמים בכו במקום הזה. למה? – כי כל נשות המקום ההוא, ללא יוצאת מן הכלל, הושמדו במהלך מבצע השמדת הערים הנדחות של שבט בנימין. כי אפילו אשה אחת לא נותרה בחיים מתוך למעלה ממאה אלף נשות שבט בנימין, שבמשך שעות ספורות נאנסו ובותרו ונחנקו ונשרפו על ידי שלוש מאות וששים אלף לוחמי צבא ישראל, ככתוב (שופטים כא טז) "כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה".

לא במהלך השמדת הנשים בכו מאות אלפי לוחמי צבא ישראל, אלא רק כמה שעות לאחר מכן, באמצע טקס הסיום של מבצע מחיית זכר בנימין. פתאם, באמצע הטקס הקדוש, התפרץ צונאמי של בכי ממעמקיו של כל אחד משלוש מאות וששים אלף לוחמי צבא ישראל העומדים זקופים ברחבת המסדרים שלא רואים את סופה. קילומטרים של שורות גברים בדום מתוח קרסו כאיש אחד בדומינו של יבבות חרישיות המתגלגלות במורדות המזרחיים של הרי יהודה, ומתפוצצות בשאגות רועמות על הרי מואב הרחוקים. על כן נקרא שם המקום ההוא "בּוֹכִים" ולא "בּוֹכוֹת".

אפילו היו מותירים שלוש מאות וששים אלף אלפי לוחמי צבא ישראל רק שתי נשים חיות מתוך למעלה ממאה אלף נשות וילדות שבט בנימין המושמדות היו קוראים למקום ההוא "בּוֹכוֹת", אבל הם הקפידו לקיים למהדרין את מצות "מחה תמחה את זכר בנימין". וכך, בכל השטח העצום שבין שער הגיא במערב, נהר הירדן במזרח, עופרה בצפון וירושלים בדרום, לא הותירו מאות אלפי הלוחמים אפילו לא אשה אחת. אפילו לא ילדה בוכה אחת. אפילו לא תינוקת. על כן קראו למקום ההוא "בּוֹכִים" ולא "בּוֹכוֹת".

"בּוֹכִים" הוא המקום הנורא ביותר בתנ"ך. נורא באכזריותו ונורא בסודיותו. מרוב סודיות מסווגת לא נתקלתי עד כה באף מפת ארץ ישראל שמסומן בה הישוב "בּוֹכִים". אין "בּוֹכִים" במפת הגבולות המובטחים, ולא במפת הגבולות הפחות מובטחים ששורטטו בשלושת אלפים השנים האחרונות. אמנם, פרשני תרגום השבעים "תרגמו" את "בּוֹכִים" ל"בית אל", והם מסתמכים בקביעתם על ההשוואה בין מאות אלפי לוחמי צבא ישראל הבוכים ב"בּוֹכִים" (שופטים פרק ב) לבין שלוש מאות וששים אלף הלוחמים הישראלים הבוכים בבית אל לפני תוך כדי ואחרי מחיקת עשרות עריה הנדחות של שבט בנימין (שופטים כ-כא).

שלוש בכיות גדולות בכו לוחמי ישראל בבית אל בשעה שקיימו את מצות מחיית זכר בנימין. בסוף קרבות היום הראשון הם קוננו על תבוסתם ללוחמי בנימין, ועל עשרים ושנים אלף הרוגים. בסוף קרבות היום השני הם מיררו בבכי בעקבות עוד תבוסה צורבת, ועוד שמונה עשרה אלף אחים לנשק שחירפו נפשם על מערכות ישראל. ביום השלישי הם זכו סוף סוף לנצחון. עשרים וחמישה אלף לוחמי בנימין המהוללים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, מנשרים קלו ומאריות גברו, אך בסופו של יום נרשמו להם עשרים וחמישה אלף אבידות. רק שש מאות מהם הצליחו להימלט מגיא ההריגה ולמצוא מחסה במאחז המקראי "סלע רימון" השוכן אי שם ליד ההתנחלות המודרנית "רימונים".

אז מיהרו מאות אלפי לוחמי צבא ישראל להשמיד את כל הנשים הזקנים הילדות והילדים, ולמחות מעל פני האדמה את כל ערי בנימין. מיד לאחר מכן הם הגיעו לבית אל, ובמקום לחגוג הם בכו לפני אלוהיהם את הבכי הגדול מכולם, עד שהתקיים בהם גם "שופטים ובוכים" וגם "משמידים ובוכים".

אף על פי כן אין לדעתי מקום לסמן את מקום "בּוֹכִים" כבית אל. קודם כל מפני שקביעה זו פוגעת, לדעתי, בעוצמה הספרותית הטמונה במסתוריותו של "בּוֹכִים". חוץ מזה יש לקביעה זו השלכות פוליטיות מסוכנות ומרחיקות לכת.

עובדה שאף אחד מקברניטי גוש אמונים וממנהיגי המתנחלים לא הציע אף פעם לקרוא "בּוֹכִים" לאף התנחלות, ואפילו לא לאחרון המאחזים. אפילו אורי אריאל, ראש העיר הראשון של בית אל, לא קרא "בּוֹכִים" לאף רחוב ולאף סמטה. אפילו הרב זלמן מלמד, רבה הראשי של בית אל ב`, לא חנך מימיו אף בית מדרש "בּוֹכִים" או בית כנסת "בּוֹכִים" או כוילל "בּוֹכִים".

אחרי הכל הספור המסופר בפרקים כ וכא שבסוף ספר שופטים מתאר איך כל ההתנחלויות והמאחזים שכבשו לוחמי בנימין בימי יהושע הפכו תוך שנים ספורות לעיי חורבות. לא רק בית אל א ובית אל ב הפכו ל"בּוֹכִים" ול"בּוֹכוֹת", אלא גם מכמש הקמאית וגם מגרון הקדומה וגם אלון וקרית יערים וגבע וגבעון וגבעת בנימין ועופרה ועמונה וסלע רימון ורימונים בואכה מעלה אפרים, ואפילו מעלה אדומים וירושלים. עשרות ערים וישובים וכפרים נמחקו מעל פני האדמה, ועמם כל הנשים והזקנים והילדות והילדים. הכל ירד לטמיון והפך להיות "בּוֹכִים". שלא לדבר על כל הערים הנדחות בתחומם של יתר שבטי ישראל בגליל בעמק בשרון בשפלה בהר ובנגב, שישרדו איכשהו במהלך ספרי שמואל א שמואל ב ומלכים א, אך בסוף ספר מלכים יהפכו ל"בּוֹכוֹת" ול"בּוֹכִים"…