האזימוט שבו הוא נראה לאחרונה / עלמא די 53

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות.

אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים מפה לבנה ומעשנים עוד סיגריה. תולים חיתולים, חיתולים. תולים חיתולים, חיתולים. ממעקה למעקה. ומעשנים עוד סיגריה, ומנענעים את האנטנה כאילו והיתה בובת חבטה. כאילו והיתה סהר מסגדים. כאילו והיתה כפות רגליו של מואזין שראשו מגיע השמימה ובין כתפיו רובץ ענן צמר גפן טבול בנזין.

העוצר הפך להיות בלתי נסבל. אף אחד לא יכול להחזיק יותר מעמד. בייחוד אני. הבכי האינסופי הזה משגע לי את השכל. האידיליה שלי הופרה לחלוטין. אני רוצה לרדת ואינני יכול. אני עצור כמו כולם.

אני מגביה את ציר הכיסא המסתובב של המשקפת ומנסה להתעלם מקולות הבכי. הכיסא מסתובב כמו כיסא הפסנתר של אימא – מסתובבת לכל הכיוונים ומלווה את שירתה במנגינת "מעוז צור" ו"ימי החנוכה". אני מגביה עוד ומחדד את המשקפת, ורואה עלם חן בן תשע עשרה יורד מאוטובוס כחול בכיכר השקם של אל עריש. אני מחדד עוד את המשקפת לוודא שזאת אל עריש – אין ספק: הנה הדקלים המרהיבים שבין הים הנקי והאספלט, הנה הרועות הקטנות והעזים השחורות. אין ספק. היום יום צלול ביותר אם אפשר לראות בו עד אל עריש.

אני מסמן על לוח השנתות שלי את האזימוט המדויק לכיכר השקם באל עריש, וממשיך לעקוב אחר העלם. לחייו עדיין חלקות ודרגת רב"ט מהודקת ברישול אל שרוולו האחד. הוא מתרחק אל דיונה, מתיישב על פסגת הדיונה ורושם אל תוך פנקס קטן. בכיכר חונים עשרות אוטובוסים של אגד ודן. זוהי תחנתם האחרונה של החיילים בדרכם אל רפידים ואל התעלה.

אני ממשיך לעקוב אחר העלם. הוא מנסה להתרחק מההמונים ולו רק לרבע שעה. הוא מחביא את עצמו מאחורי שטח מת בדיונה ומעביר את העט מימין לשמאל. מכריח את עצמו לכתוב. ילדי הפליטים מצחצחים נעליים לחיילים החונים. ממש מכריחים אותם לצחצח את נעליהם. יש להם מברשות שחורות ומברשות אדומות, וערכות צחצוח מאיזמיר ומאיספהן.

אני רואה את כל ההמולה ואינני יכול לשמוע כלום. העלם מחפש שטח יותר מת ונעלם לי מאחורי הדיונה. אני אורב לו במשקפת בנקודה שבה הוא נראה לאחרונה. אני יודע שהוא חייב לצאת משם תך רבע שעה כי כל האוטובוסים החונים בכיכר מצחצחי הנעליים ממשיכים הלאה, ואוטובוסים נוספים נכנסים לחניון, ואחרים יוצאים ממנו, ואלפי חיילים צובאים על דוכני שקם חלביים ועל דוכני שקם בשריים. קוראים בעיון רב מדורי ספורט מורחבים של עיתוני יום ראשון וטופחים זה לזה על הכתף.

ופתאום, בבת אחת, נכנסים כולם לתוך האוטובוסים ונוסעים במהירות מערבה. כיכר מצחצחי הנעליים נותרה ריקה, והעלם עדיין לא הופיע מאחורי הדיונה.

אני מחדד את המשקפת וממשיך לחכות לו על האזימוט שבו הוא נראה לאחרונה.