המנשה | פרק רביעי - רק זכרתי שאני מלך

בסוף השנה החמישים וחמש למלכותי איבדתי לחלוטין את זכרוני. בעיצומו של ביקורי האחרון בנינווה אצל שליט העולם, ידידי הצעיר אשורבניפל, לקיתי בשבץ מוחי. במשך שבעה ימים לא זכרתי מאומה מלבד העובדה שאני מלך היושב על כסא רם ונישא.

לא היה לי בעולמי אלא כתר שקוף, שרביט שדוף, וגלימה התלויה על בלימה. לא ידעתי אם משל אני או נמשל, ועל איזו ממלכה אני מושל. ביום השמיני, אמנם, נזכרתי כי מנשה מלך היהודים אני, וכי בן שתים עשרה שנה הייתי במולכי, וחמישים וחמש שנה מלכתי בירושלים, ושם אמי חפצי-בה בת ישעיה הנביא.

לעומת זאת, נכשלו מאמציהם של טובי רופאי האליל האשוריים להעלות מתהום הנשיה את החצי המנשה שבי. בתצהיר רשמי שהגישו ליועציי קבעו הרופְאֵלִילים כי "מנשה מלך היהודים לקה בתסמונת שכיחה של מחלת שִכחה". ליועציי לא נותר אלא לקבוע כי איבדתי את כושר ההנהגה ולא אוכל עוד למלוך על ישראל בירושלים. זהו אחד משני הסיפורים הבדויים שהפצתי בכל ישראל בעצה אחת עם יועציי. רק בעזרת שני סיפורים בדויים אלו הצלחתי להשתחרר מכלא הארמון, עברתי לחיות בבית החופשית, והפכתי להיות חופשי ומאושר עד עצם היום הזה. הסיפור הבדוי השני מתחיל בעלילה שהעליל עליי בלעם, לפיה בגדתי במלך אשור וחתמתי בחשאי ברית סודית עם מלך מצרים. וכך, במקום להתקבל בכבוד מלכים אצל אשורבניפל, קרעו שומריו את גלימתי מעליי, והובילוני עירום לככר העיר על מנת להוציאני להורג. דוּד אימתני הוצב על בימה מוגבהת בלב הכיכר, מים רותחים בעבעו בתוכו, ואני נעקדתי למרגלותיו לעיני כל תושבי נינווה. לפני שהושלכתי לתוך הדוד הוּקַעתי על ידי הכרוז ככלב בוגד הנושך את כף ידו המושטת של מיטיבו, האריה האשורי. על רקע קריאות הבוז התפללתי אל כל האלים והאלות שהכרתי והתחננתי בפניהם שיצילוני. משלא נעניתי החלטתי להתפלל אל השמ: "עֲנֵנִי, השמ, עֲנֵנִי", בכיתי בכל לבבי ובכל נפשי, "מִן הַמֵּצַר קְרָאתִיךָ יָהּ, עֲנֵנִי, עֲנֵנִי... ", המשכתי לבכות ולהתחנן על נפשי עד שראיתי את השמ יושב על כסא רם ונישא, ושמעתיו לוחש לי: "שמעתי את תפילתך, מנשה בני, ראיתי את דמעתך. לא תמות כי תחיה ותספר נפלאותיי... ". לפתע פתאום נפלו מהרקיע פתקים רבים שחשפו את קנוניית בלעם שהושלך במקומי אל המים הרותחים. כפיצוי על העוול וכאות הוקרה לנאמנותי העביר אשורבניפל לרשותי את כל שטחי עבר הירדן המזרחי שהובטחו לשבטֵי ראובן, גד וחצי המנשה. לאחר שהודיתי על המתנה קידשתי את השמ בגויים והיללתיו: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". אחר כך נדרתי לפרוש מיד מכס מלכותי כדי שאוכל לשבת בבית השמ כל ימי חיי, לחזות בנועם פניו ולהזות בתורתו יומם ולילה. שני הסיפורים הבדויים עשו להם כנפיים, ועוד בהיותי באשור ידעו כל בני ישראל שלא אשב עוד על כס המלוכה ממנו השלטתי את ידי הרמה במשך חמישים וחמש שנים. וכך, בהגיעי לירושלים, חמקתי באושר לבית החופשית, המתנשא מעל פסגת הר הצופים וחולש על ים המוות. כבר בתחילת השנה החמישים ושלוש למלכותי התחלתי לתכנן את פרישתי לבית החופשית. אחרי ששברתי את שיאו של עוזיהו שמלך חמישים ושתיים שנה החלטתי להיגמל מהתאווה הבזויה להיות מלך מלכי המלכים השובר את כל השיאים שנשברו על ידי המלכים שהיו לפניו. אחרי שהרביתי לי נשים ואֵלות וכוכבים וצְלמים, וכָנסתי לי כסף וזהב ועבדים וקרקעות יותר מכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שדרשתי את התורה ביותר פנים מכל הפנים שדְרשוה לפניי, ואחרי שבניתי מגדלים וחצבתי בארות וסללתי כבישים וייבשתי ביצות וכריתי מכרות ופיתחתי את הסחר בבשמים ובתבלינים ובשמן וביין ובנחושת יותר מכל המלכים שהיו לפניי, ואחרי שהקמתי יותר בתי מקדש ובתי מדרש, ושילשתי את כמות היודעים קרוא וכתוב, וחנכתי עוד ועוד ספריות. ואחרי שהסופרים שמימנתי מכספי הממלכה כתבו יותר ספרים מכל הספרים שנכתבו לפניי, ואחרי שלא סיבכתי את ארצי אפילו במלחמה אחת, וארץ ישראל הגדולה והעשירה והמשוחררת שקטה למעלה מחמישים שנה, ואחרי שלמרות כל מה שכתבו עליי לא שפכתי דם נקי בירושלים, ולא הוצאתי להורג אפילו נביא אחד - לא נביא-בעל ולא נביא-השמ ולא נביאת-אשרה, ולא מכשף ולא מעונן ולא בעלת-אוב ולא בן-סורר, ולא מחיתי אף אחד מבני המיעוט הפרזי ומבני המיעוט היבוסי והמדייני והכנעני והעמלקי. ואחרי שלא השמדתי אף עיר נידחת ולא פסלתי אף תפילה נידחת ולא ניתצתי אפילו מזבח אחד, ואִפשרתי חופש פולחן מוחלט וחופש בקורת מוחלט, ואחרי שבגלל הצלחותיי המרובות הרביתי לי יותר מתנגדים מכל המתנגדים שהיו לכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שככל שהגנתי על זכותם של ההמונים להתנגד לי כך אפשרתי להם לקללני בכל ככר ומעל כל במה, להשמיצני תחת כל עץ ועל כל גבעה רעננה, ולהכפישני בכל אתר ובכל טוקבק. ואחרי שככל שהרביתי להגן ולבנות ולתרום כך הרביתי להקשות "מה יתרון לאדם בכל עמלו?", ו"למי אני עמל?", אחרי כל זאת אמרתי בלבי להיגמל מכל העניין הזה, ולהיעלם בבית החופשית, ולהתמסר סוף סוף לכתיבת ספר הנשיה אשר למנשה... בית החופשית, בית חלומותיי, היה המחבוא הסודי של סבא ושלי. כה אהבתי להלך בחצרותיו ובמסדרונותיו, ולהתרפק על הסיפורים המרתקים שסבא ישעיה הרבה לספר לי. הד קולו העמוק של סבא התגלגל בין הכתלים המקומרים, וליטף את נשמתי בחמלה רבה. סבא היה החונך הצמוד והאהוב שלי, ובית החופשית היה בית המדרש הפרטי שלנו. בדרכנו מהארמון לבית החופשית היינו מטיילים בסמטאות ירושלים, יורדים במעלות בית המקדש, חולפים על פני אכסדראות לשכת הגזית, יוצאים מבעד לשער החומה, ומטפסים בקלילות במעלה הר הצופים שבפסגתו, מבודד וצחור, מתנשא בית החופשית. למראינו הזדקפו שומרי הבית ביראת כבוד והכריזו: "שלום לאדוננו הנביא ישעיה ירום הודו... שלום לאדוננו משה השני המלך המשיח נרו יאיר..." רק בחצרות בית החופשית הרשה סבא לעצמו להתנהג בחופשיות מוחלטת. הוא אהב לשחק כדורגל ולצחוק צחוקים מתגלגלים. הוא לימד אותי להקפיץ כדור על רגל אחת מאה וארבע עשרה פעמים רצופות מבלי להפילו ארצה. במו ידיו ורגליו הדגים בפניי כדרורים התעופפויות והשתטחויות שלא מהעולם הזה. ממנו למדתי לכדרר במהירות בלי כדור, להתעופף לעבר כדורים אבודים, ולהשתטח לקראתם בנפילת אפים. הוא אפילו גילה לי כיצד להפנט את בועט בעיטת הפנדל הניצב מולי פנים אל פנים, ולאלצו לבעוט את הכדור בכיוון הרצוי לי. בן מאה וארבע עשרה שנה היה סבא כאשר גילה לי את כל סודות הכדור ואת כל רזי הכדרור. על אף גילו המופלג לא נס לֵחו, והכושר הגופני שלו היה מעולה יותר מכושרם הגופני המשולב של חלוץ החלוצים ושוער השוערים. שלא לדבר על הכושר הרוחני שלו... אחרי המשחקים וההשתוללויות בחצרות היינו נכנסים לשעת סיפור באחד מעשרות החדרים המקושתים. היינו משתרעים על המרבדים המרופדים והמעוטרים, וסבא היה מספר לי פעם אחר פעם את אלפי סיפורי התורה שהומצאו יש מאין על ידו ועל ידי סופריו: את סיפור בריאת העולם 3216 שנה לפני שנולדתי, ואת הסיפור על המלאכים שניסו למנוע מהשמ לברוא את האדם, ואת הסיפור על הנחש שפיתה את חוה שפיתתה את אדם שפיתה את השמ, ואת הסיפור על נח שבנה תיבת הצלה לקול צחוקם של הנפילים הרשעים. ואת הסיפור על המלאכים שהשמידו את סדום, ועל המלאך שאמר לאברהם אל תשלח ידך אל הנער ועל המלאכים שעלו וירדו בסולמו של יעקב ונאבקו עמו עד עלות השחר. ואת כל סיפורי שמשון הגיבור וגדעון הגיבור ויפתח הגיבור, ואת כל הבדיות על דוד נעים זמירות ישראל, ועל שלמה החכם באדם, ועל המלכים שעשו הרע בעיני השמ, ועל המלכים שהיו ילדים טובים ירושלים. במיוחד הרבה סבא לספר לי את כל סיפורי משה הראשון – את סיפור תיבתו השטה, את סיפור מטהו ההופך לנחש, את סיפור ידיו העושות מלחמה, את סיפור לוחותיו השבורים, את סיפור לֵחו שלא נס עד מאה ועשרים, את סיפור עינו שלא כהתה עד מאה ועשרים, את סיפור היעלמותו המסתורית בהר נבו ביום הולדתו המאה ועשרים, ואת סיפור מיתת הנשיקה שלו בזרועות השמ שעד עצם היום הזה ממשיך לנשקו מנשיקות פיהו. הסיפור האהוב עליי ביותר היה סיפור הרעש הגדול. בכל פעם שסיפר לי סבא את סיפור הרעש הגדול הייתי מסתחרר ומאבד את ההכרה. קולו העמוק והמלטף נסך בי עונג, זקנו הארוך, הלבן, דגדג את אפי, ואני חסיתי בצילו באימה ובתשוקה. סבא עצמו היה אחד משני מחוללי הרעש הגדול. המחולל השני היה בן דודו, המלך עוזיהו. הנסיכים הקטנים עוזיה וישעיה גדלו כנכדיו של המלך יואש המיואש שרצח לנגד עיניהם את בן דודו הנביא זכריה. לימים הפכו שני הנסיכים הקטנים למלך ולנביא שמחויבות הדדית שררה ביניהם ואהבת קודש עצומה. כה עצומה הייתה אהבת הקודש שלהם עד שבאותו יום יחיד ומיוחד הם התפתו להיכנס לקדש הקדשים ולהקטיר קטורת לאלוהיהם. כל הכוהנים התריעו בפניהם שאסור למי שאינו כהן גדול לבוא אל הקודש בכל עת, אך הם לא הבחינו בכוהנים המתריעים. בעוצמה שלא מהעולם הזה הם נשאבו אל הקודש, שבבת אחת נחצה לשניים, כשבליבו נוצר בקע שרוחבו שמונה עשר קילומטר, ועומקו מגיע עד לתחתית התשתית שממנה הושתת העולם. בתוך ההמולה ראה סבא ישעיה את השמ יושב על כסא רם ונישא ששוליו מלאים את ההיכל. וגם את המלאכים המרחפים מעל כסא השמ ראה סבא, ואף שמע אותם קוראים זה לזה בקול רעש גדול "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ השמ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".עם כל אמירת " קָדוֹשׁ" היוצאת מפיהם הידקו המלאכים את רגליהם זו לזו, התרוממו על קצות אצבעותיהם, שאפו אוויר מלוא ריאותיהם, ורקעו בקרקעית הרקיע רקיעה מרקיעת שחקים.... הרעש הגדול נמשך פחות מדקה, ואחריו ירד על העולם קול דממה דקה שהביא לאיחויו של הבקע הגדול. רק אז הבחין סבא שבן דודו הפך להיות מצורע כשלג, ועוד לפני שהכוהנים ההמומים הספיקו להתאושש הוא חמק עמו לבית החופשית. כעבור שבעה ימים נעלמה צרעתו של עוזיה, אך הוא העדיף להישאר בבית החופשית ולמשוך משם בכל החוטים. כבר באותו יום הפקיד עוזיה בידי סבא ישעיה את האחריות על בית המלוכה, ולמחרת משח סבא את יותם בן עוזיה, הסבא רבא שלי, למלך יהודה. מיום זה ואילך הפך סבא ישעיה להיות נציגו הבלעדי של השמ. מדי כמה ימים היה נכנס חופשי לבית החופשית, מסתודד עם בן דודו, וכעבור שעות אחדות היה יוצא משם ומכריז: "כה אמר השמ..." נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם שחווה את הרעש הגדול מלבד סבא, ולא ראיתי אדם שזכה, כמו סבא, לראות את השמ יושב על כסא רם ונישא, ולא ראיתי אדם שזכה, כמו סבא, לחיות מאה ועשרים שנה. אמנם, גם משה הראשון זכה לחיות עד מאה ועשרים, ועד יומו האחרון לא נס לֵחו ולא כהתה עינו, ממש כמו סבא, וגם הוא זכה לראות את השמ פנים אל פנים כאשר יראה איש את רעהו, אבל כל הפרטים ההזויים הללו אינם אלא אוסף בדיות של סבא וסופריו. אחרי ככלות הכל משה הראשון לא היה ולא נברא ממש כשם שיציאת מצרים ומעמד הר סיני לא היו ולא נבראו, רק משל היו... משל למה הדבר דומה? – לשני מלכים שכבשו עיר – המלך האחד משל ברוחו והמלך השני לא משל ברוחו. אמר המלך שמשל ברוחו למלך שלא משל ברוחו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה...", אבל למלך שלא משל ברוחו נמאס סופית מכל המשלים הללו, והוא בעט בפרצופו של המלך שמשל ברוחו ובעט בבטנו ובאשכיו ובכל גופו עד שהפילו ארצה. אז השעין המלך שלא משל ברוחו נעל מסומרת על פרצופו שותת הדם של המלך שמשל ברוחו ואמר: "שיגעת לי את השכל עם כל סיפורי "המנשה" שלך, ועם כל החפירות הארכיאולוגיות שאתה חופר לי בראש... עוף לי מהעיניים ואל תעיז להפריע לבולדוזרים שלי למחוק את העיר הכבושה..."