המנשה | פרק שני - הבשורה על פי מנשה

כשהייתי בן שתים עשרה נרצח אבא בחשאי. אף אחד לא העז לדבר בגלוי על רצח, אך כולם ציינו באימה כי כבר חמש עשרה שנה לפני כן ניבא סבא ישעיה בדיוק מופלא את יום הסתלקותו של אבא. שעה לאחר שמיררתי בבכי על הקבר הפתוח משח אותי סבא בשמן המשחה והכריז עליי כעל המלך המשיח מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ.

"אל הנער הזה התנבאתי", הכריז סבא, "הוא יושיענו והוא יגאלנו והוא יצילנו מכל צרה וצוקה.."

"ממשה עד משה לא קם כמשה", רשפו עיניו, "משה הראשון הוציאנו ממצרים והכניסנו לארץ הבחירה ואילו אתה, משה השני, תוריד את מלכות השמים ארצה ותכרית לעד את מלכות הזדון הרשעה..."

עם תום נאומו תקעו הלויים בשופרות זהב וכל העם הריע שלוש פעמים רצופות:

- "יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ לְעוֹלַם וָעֶד..."

- "יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ לְעוֹלַם וָעֶד..."

- "יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ לְעוֹלַם וָעֶד..."

כשנדמו התרועות סימנתי, על פי אות מוסכם, לבר כרם הסופר, ראש סוכני החרש שלי. בר כרם הורה לאנשיו

שמיהרו ואסרו את סבא ישעיה באזיקים ותלו אותו על צלב גבוה חמישים אמה שהוכן מבעוד מועד. את נאום ההכתרה שכתבה לי החכמה באדם , אמי מורתי חפצי-בה, נשאתי לרגלי סבא הצלוב, ובו הכרזתי באוזני בני ישראל ההמומים על קץ ימות המשיח.

"לא משיח אני ולא בן משיח", הודעתי, "וכל מי שיתייחס אליי כאל יצור אלוהי אינו אלא מורד במלכות"...

בנוסף לכך הכרזתי כי מרגע זה ואילך לא משה ייקרא שמי בישראל כי אם מנשה....

חמישים וחמש שנה הייתי מלך על ישראל בירושלים. עכשיו, שנה לאחר שפרשתי בחשאי לבית החופשית, אני, מנשה מלך ישראל, בן ששים ושמונה, חולה אנוש במחלת ההַשְׁכָּחָה. יומם ולילה אני מנשה הכל בתהום הנשי-יה ומתבודד עם סופריי הנאמנים בבית החופשית הצופה על מדבר יהודה בואכה ים המוות, מול מואב, בואכה הר נבו.

חמישים וחמש שנה הייתי מלך על ישראל בירושלים - יותר מכל המלכים אשר מלכו לפניי. חמישים וחמש שנה נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, והגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי בירושלים, ודרשתי את התורה בחמישים וחמש פנים – יותר מכל הפנים שידרשוה כל המטיפים והחוקרים והרבנים. חמישים וחמש שנה שלטתי בראש גלוי וביד רמה, ונתתי את לבי לדעת בינה ודעת וחכמה, וראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכול הבל ורעות רוח. אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון – הכול יהיה מְנוּשֶה...

אף על פי כן אינני מצליח להשכיח מעצמי מאומה, ואני זוכר את כל הגרסאות המטורפות והמנוגדות של כל העלילות הזדוניות והמגוחכות, המתארות את חמישים וחמש שנות מעלליי החל מאותו יום שבו שפכתי על קברו של אבא דמעות כמים, ובו הוכתרתי למלך על ישראל בירושלים, ובו, על פי גרסה אחת, צלבתי את סבא על צלב שראשו מגיע לשמים, ועל פי גרסה אחרת ניקרתי לו את העיניים, ועל פי גרסה נוספת ניסרתי אותו לשניים – לישעיה הראשון ולישעיהו השני...

וגם את ליל מלכותי הראשון אינני מצליח להשכיח. ככל שאני מנשה אותו הוא שב ועולה ומזדכר מתהומות הנשייה. בלילה ההוא נדדה שנתי ופחדתי להישאר לבד ומיררתי בבכי מרוב געגוע אל אבא האהוב ומרוב געגוע אל סבא האהוב. אמא ובר-כרם לא התפנו אליי כי היה עליהם לפקח על ליל המהפכה הראשון, להתמודד עם כיסי ההתנגדות הרבים, ולבסס את שלטוני מדן ועד באר שבע. הם הפקידו עליי סופרים וסופרות נחמדים שסיפרו לי כל הלילה סיפורים מרתקים ומפחידים.

עד אור הבוקר הביאו לפניי הסופרים והסופרות את כל ספרי הזיכרונות, וקראו באוזניי את כל הסיפורים אשר נוצרו יש מאין על ידי סבא ותלמידיו - את כל אגדות הבריאה, גן העדן, עם הבחירה והארץ המובטחת, את כל הבדיות על יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, וכיבוש הארץ, ואת כל הכזבים על דוד נעים זמירות ישראל ועל שלמה החכם באדם ועל המלכים שעשו הרע בעיני השמ ועל המלכים שהיו ילדים טובים ירושלים...

מהלילה ההוא ועד עצם הלילה הזה נודדת שנתי בכל הלילות. עד עצם הלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה אני מצווה בעדינות על סופריי הנאמנים שיביאו לי את ספר הזיכרונות הגלוי ואת ספר השכחונות הנסתר. בכל לילה אני מושיב סופרת תורנית מימיני וסופר תורני משמאלי, ואני מעלה מתהום הנשייה עוד סיפור שאינני מצליח להשכיח, והם רושמים אותו מפי ומכניסים אותו לזיכרון, ומְגָבִּים אותו ליתר בטחון בזיכרון נוסף. הסופר שמשמאלי מעתיק את הסיפור שלי לתוך ספר הזיכרון הנוצרי של היהודים החרדים לדבר השמ, ואילו הסופרת שמימיני משקעת את אותו סיפור בספר השכחונות הנסתר, הלוא הוא ספר הנשייה אשר למנשה...

***

מהיום שאני זוכר את עצמי הולכים שמותיי השונים לפניי. אף פעם לא נשאתי אותם לשווא, ואף פעם לא הייתה בפי תשובה פשוטה לשאלה "איך קוראים לך?". במשך שנות ילדותי נקראתי "משה" בגלוי, "מנשה" בחשאי, ו"אביעד" בחדרי חדרים. סבא וכל עם ישראל קראו לי "משה", אמא ובר כרם אהוב ליבה קראו לי "מנשה" ואילו אבא, הדומה לי כמו שתי טיפות מים, לחש לי "אביעד" בנעימוּת אוהבת, ו"אביעדי" ו"עדי" ו"אבי" ו"בן"....

"אביעד" הוא אחד מחמשת השמות הגלויים שהעניק לי סבא לפני לידתי. את שמי הראשון, "עמנואל", קיבלתי ממנו כאשר התנבא לראשונה שאני עתיד להיות המלך המשיח. את בתו, העלמה חפצי-בה, ייעד באותה נבואה להיות אמי, בהכריזו "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ-אֵל". מאוחר יותר, כשגילה לכל ישראל מי יהיה אבא שלי, הוסיף לי סבא את השם "אביעד" ואת השמות "אל גבור" (רמז ל"חזק-יה"), "שר-שלום" ו"פלא-יועץ"...

היה זה למחרת הלילה שבו התחולל נס פסח הגדול המתואר בספרי הזכרון הנוצרי של היהודים החרדים לדבר השמ. כל אותו הלילה הסבו פליטים נצורים ומזי רעב בסמטאות ירושלים וסיפרו ביציאת מצרים. קול מצהלות הלוחמים הצרים האפיל על קול המְסַפרים הנצורים, וקול הכרוז של צבא אשור רעם ביהודית רהוטה ומאיימת: "הקשיבו הקשיבו: עם שחר נרוצץ את אבני החומה, נחריב את ירושלים, עירכם האחרונה, ונשים קץ למלכות יהודה כשם שעשינו למלכות ישראל... הקשיבו הקשיבו: אלו מכם שלא ייטבחו על ידינו יימכרו לעבדים ולשפחות, או יוגלו לקצה העולם בעקבות אחיכם מעשרת השבטים... הקשיבו הקשיבו... "

צחנת גוויותיהם של אלפי האומללים שמתו ברעב בדֶבֶר ובשחין נמהלה בניחוח מסחרר של אינספור נזידים מהבילים העולה מעשרות מחנות הצבא הצרים על העיר. אלו שלא נטרפה עליהם דעתם המשיכו להיאחז בספור ההזוי של יציאת מצרים שהומצא כמה שנים לפני כן על ידי סבא וסופריו של אבא. בצר להם, בין המיצרים, נאחזו הנצורים באשליה שכשם שהתקיימה נבואת משה במצרים, כך תתקיים נבואת ישעיה בירושלים.

ואז, בדיוק בחצי הלילה, הואר הרקיע באור שבעת הכוכבים וחשף לעיני כל את מראהו נורא ההוד של המלאך גבריאל המרחף מעל בית המקדש כשמוטת כנפו הימנית נוגעת בחומת העיר המזרחית וקצה הכנף השמאלי שלו נושק לחומה המערבית. בטרם הספיקו הנצורים להאהיל בכפותיהם על עיניהם המסונוורות ניתזו רבבות חוטֵי-אש מעיני גבריאל הרושפות והפכו רבבות לוחמים מתהוללים לרבבות נוּרוֹת דִי-נוּר מהבהבות לרגע ודועכות לעד.

ניחוח מענג של קטורת נישא באוויר והפיח בנצורים רוח חדשה שהניעה אותם לצאת אל מחוץ לחומות ולחלוף בחרדת קודש על פני החללים החלוּלים. הנס היה מדויק להפליא - מאה שמונים וחמישה אלף צמדים של חוטֵי-אש נורו מעיני גבריאל וחדרו מבעד לנחיריהם של מאה שמונים וחמישה אלף לוחמים אשורים, איידו את גופם כליל והותירו את בגדיהם ללא רבב. אף טיפת דם לא טפטפה, לא נצנצה ולא הגלידה.

עד עלות השחר הקיפו הנצורים שבע פעמים את החומות, ולאור הירח המלא הנציחו באלבום זכרונם מאה שמונים וחמישה אלף תנוחות מרהיבות של מאה שמונים וחמישה אלף חללים נטולי גוף, הנתונים בתוך מאה שמונים וחמישה אלף זוגות נעליים גבוהות ומצוחצחות ובתוך מאה שמונים וחמישה אלף חליפות קרב חסינות אש...

עם שחר שבו כולם העירה והחלו בחגיגות הניצחון ובתפילות ההודיה שהגיעו לשיאן בהתוועדות הגדולה שבמהלכה בישר סבא על לידתי הקרובה לבוא. על במה מוגבהת בחזית בית המקדש ישבו הנביא ישעיה, הכהן הגדול איתמר, והמלך הצדיק חזקיה. רבבות הנצורים המאושרים הצטופפו למרגלות הבמה והתפללו את ההַלֵל השלם בהתלהבות. עם תום ההלל השתררה באוויר דממה מתוקה וכל הקהל ציפה בכיליון עיניים לדרשתו של סבא.

"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", הכריז סבא, "יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם"...

העם המצטופף למרגלות הבמה לא ידע את נפשו, וכל המועקות הנצורות השתחררו בשאגות גיל. סבא שהיה נואם דגול ומנוסה המתין עד שתשתחרר צווחת הגיל האחרונה, ואז, בשיא הדממה, לחש:

- "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ... בֵּן נִתַּן לָנוּ..."

עוף לא פרח וצפור לא צייץ, רק קולו הערֵב של סבא התגלגל על פני הרי יהודה וחוצות ירושלים "... יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ... בֵּן נִתַּן לָנוּ... וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ... וְיִקָרֵא שְׁמוֹ פֶּלֶא-יוֹעֵץ וְיִקָרֵא שְׁמוֹ אֵל-גִּבּוֹר וְיִקָרֵא שְׁמוֹ אֲבִי-עַד וְיִקָרֵא שְׁמוֹ שַׂר-שָׁלוֹם... ".

העם הרואה אור גדול צעק "הללויה". כולם מלמלו "אמן" גם כשהכריז סבא שאבא של המשיח, כלומר אבא שלי, יהיה המלך הצדיק חזקיה שישב לצידו בפנים קפואות.

במשך ארבע עשרה שנות מלכותו לא נגע אבא באשה למרות היותו מלך, ולמרות שדרכם של מלכים להרבות להם נשים כשם שהם מרבים להם סוסֵי-מֵרוץ וכלבֵי-ציד. אבא היה סופר סת"ם ותלמיד-חכם שהצניע לכת עם אלוהים ואדם. "נפשי חשקה בתורה", הסביר לבני עמו את פשר התנזרותו מאשה, "בבוא השעה אשא אשה צנועה, ובחסדי האל ירד מן השמים נצר לבית דוד שיירש אותי..." הרבה שמועות מוזרות וזדוניות נקשרו לסיפור התנזרותו של אבא מנשים, ואף על פי כן כאשר בישר סבא על יציאתי הקרובה מחלציו של אבא לא העז אף אחד להטיל בכך ספק.

קושיות רבות ריחפו באוויר - מתי יבואו המלך הנזיר ובת הנביא בברית הנישואין וכיצד בדיוק יקיימו את מצוות "פרו ורבו" ומצוות "עונה"? האם ייוולד המשיח כאחד האדם, ואם לא, כיצד תתקיים בעלמה הבתולה חפצי-בה נבואת "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן"?...

כל החרדים לדבר השמ האמינו בכל לבבם ובכל נפשם שלא אבוא לעולם ממקום הטומאה. "מֵרוּחַ הקֹדֶשׁ תִּתְעַבֵּר הַבְּתוּלָה חֶפְצִי-בָהּ" ציטטו החרדים ברצינות תהומית. "מֵרוּחַ הקֹדֶשׁ תִּתְעַבֵּר הַבְּתוּלָה חֶפְצִי-בָהּ" דרשו ליצני הדור במופעי צחוק המוניים. רבבות צופים משועשעים שמילאו את כל אולמות הבעל והאשרה התגלגלו מצחוק, וצחוקם המוקלט התגלגל מקצה כל אולם עד קצהו...

והיו כאלו שהפיצו את השמועה שחפצי בה הסופרת כלל וכלל אינה בתולה, שהרי מזה שנים שהיא חיה חיי אהבה

סוערים עם הסופר הסוער בר כרם. לא זו בלבד, אלא שחפצי-בה, שכינויה המחתרתי הוא "החכמה באדם" ובר כרם, ששמו המפורש לא ידוע, נמנים על בכירי הסוכנים החשאיים במשטרו של המלך חזקיה. ליתר דיוק: בר כרם והחכמה באדם אינם אלא שני סגניו הבכירים של אליועיני, גדול הסוכנים החשאיים בכל הזמנים.

בפרקים הבאים אעלה מתהום הנשיה את דמותו האגדית של אליועיני. אספר בהם כיצד אליועיני זה, הוא ולא אחר, הביא למפלת צבא אשור ולשחרור ירושלים באותו ליל פסח ידוע. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא נביא, הוא ולא השמ...

רק לאחר שאעלה מתהום הנשי-יה את עלילות הסוכנים החשאיים בהנהגת אליועיני, בר כרם והחכמה באדם אוכל לספר כיצד כפה סבא על אמא ואבא להינשא זו לזה ולהביאני לעולם...