הנער שהזריק תנ"ך לוורידים

לפני שנים רבות עזב נער יתום בן שבע-עשרה את תחום המרחב של ילדותו העשוקה. אבן נגולה מלִבו כאשר יצא מבית קרובי משפחתו המתחסדים שהתעללו בו נפשית גופנית ומינית, והִרבו להטיף לו מוסר. לאחר שנפרד מחבריו הטובים נסע הנער למרחקים, והתכונן לעשות חיל בישיבה היוקרתית ביותר. הוא היה נער יצירתי ויצרי עד מאוד. על אף גילו הצעיר הספיק לנטוש את אמונת אבותיו, לרעות בשדות זרים, להפוך לאפיקורוס ולחזור בתשובה. במהלך השנים הללו שתה בצמא מאות ספרים אסורים ומתוקים, והפנים אינספור מדרשים ואגדות מתוך ספרות התלמוד, המדרש, הקבלה, המוסר, המחשבה והחסידות. אל ספר הספרים הייתה לנער משיכה יתרה, והוא התמכר לו לחלוטין – את כל התורה, כל הנביאים וכל הכתובים הזריק ישר לוורידים. שבע פעמים לימד את עצמו ביסודיות את עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. את כולם ידע בעל-פה. התנ"ך זרם בעורקיו והפך לחלק בלתי נפרד מנשמתו. רק על עצמו ידע לספר דרכו. כדי לתאר, למשל, את מכות הגוף והנפש שחטף בילדותו, לקח אותנו הנער למסע הציורי הבא שאינו אלא קולאז` אישי המורכב מחלקי פסוקים רבים. "אנכי שבעתי רוגז בשחר טל ילדותי, וּבְאִבֵּי ימי עלומי רוויתי תלאה ומרורים. ובתקופת הילדות, עת התבל משחקת לפנֵי כל ילד ורך, עת יראה סביבו אך נֹעם וחום, השמים רק בהירים תמיד, והשחקים אך טהורים טהורים כל הימים, אז כל העולם חשך בעדי, והייתי ממושך וממורט כל הימים; עת כל ילד ורך מתרפק בחיק הילדות הייתי אני מחולל ומדוכא, ונרדף בלי חשך על צוארי… חמסו ממני תומת ילדים, ויעכירו את רוחי וידליחוהו. הה! רוצחים, בכיתי יום יום מנהמת לִבי הה! טורפי נפשי! מה לכם כי כה תדכאוני? מדוע תרדפוני באפכם על לא חמס בכפי? הה! אכזרים! יענים במדבר! עד אנה לא תרפו ממני? מה עשיתי לכם כי כה עכרתם אותי – להבאיש את ריחי בעיני כל? כה בכיתי יום יום כי רוחי חובלה ונעכרה. נשפל נשפל רוחי, עד עפר הגיע…". כאב אינסופי של ילדות רמוסה עולה מתוך הר געש זה המתפרץ מתהומות איכה, איוב, ישעיהו, תהלים, דברים, משלי, הושע, שמות, יחזקאל, שופטים, ויקרא ובראשית. כל חייו עתיד הנער לסנן עוד ועוד חלקי פסוקים מבעד לפילטר השחור של ילדותו העשוקה. ————————————————————————— למרות שהיה אהוד מבחינה חברתית, לא מצא הנער בישיבה ידיד אישי שיוכל לשפוך בפניו את לִבו ולשתף אותו בפחדיו ובהרהורי הכפירה שלו. גם רב תומך או מדריך רוחני לא הצליח למצוא בין כותלי בית המדרש. בצר לו המשיך לשתף פעולה עם מקורות הנצח ולשפוך את לִבו לתוך מדרשיו האישיים. חלק ממדרשים אלו הזרים לתוך טיוטות של סיפורי בוסר ביוגרפיים למחצה. חלק אחר הטמיע בטיוטות מתקדמות של שירה אלוהית מתהווה, ואת השאר הכניס לתוך איגרות ארוכות ודיכאוניות ששלח לרעיו הרחוקים. באיגרות אלו תיאר בכאב ובכישרון רב את עומק המשבר הנפשי והאמוני שבתוכו הוא שרוי. לפעמים היה שואל את נפשו למות. "… עודני עול ימים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה. מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע כבתה בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נִחר וסביבותי לחכה האש… קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולם. נפשי תתהפך כלהט חרב המתהפכת ואנכי – הוי מה אומלל אנוכי!!… כבר באו מים עד נפש, כבלים כבדים הושמו על רגלי… מת לִבי בקרבי וגם אני הנני הולך למות. קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתוודה-נא טרם מותי… אכה כף על ירך ואתופף על לִבי ואומר: על חטא שחטאו אבותַי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו הורַי ומורַי בזלזולי, ועל חטא שחטאו לפנַי באימוץ הלב; ועל חטא שחטאו לפנַי בגלוי שבסתר ועל חטא שחטאו לפנַי בחוזק יד, ועל חטא שחטאו לפנַי בטפשות הלב, ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל… ועל חטאים שנתחייבתי עליהם רק יורד ויורד… ועל חטאים שהוכיתי מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב, בין שיש בהם `קום עשה`, ובין שאין בהם אלא `לא תעשה` – על כולם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם…". ילד מוכה מכה על חטא ומתוודה על חטאם של המכים אותו. בהומור שחור הוא רואה את עצמו כקורבן חטאת של כל חטאיהם. רגע אחד הוא קורבן עולָה העולֶה כליל למרומים, ומיד לאחריו הוא הופך להיות "קורבן יורד ויורד היורד שאולה". בעת הירידה לשאול הוא ממשיך להתוודות, כשהוא מכה כף על ירך, ומתופף על לִבו בקצב הטם-טם של מסכת מכות הנפש. מסכת מכות הנפש כוללת לא רק את המכות הגלויות שמטיחים הורים ומורים בחוזק יד, ואת כל המלקות ומכות המרדות שהם מלקים במקלותיהם ובחגורותיהם. במרחב ה"גלוי שבסתר" של מסכת מכות הנפש נחשפות כל המכות הסמויות שחוטפים ילדי כל הדורות מהורים, מורים ומטיפי מוסר רבים. מכות סמויות אלו אינן מותירות את רישומן בגוף. הן טומנות בחובן את כל ההתעללויות הנפשיות שב"גלוי שבסתר" – חטאי אימוץ הלב, חטאי טיפשות הלב, וכל יתר דברי הזלזול שמטיחים הורים ומורים רבים בילדי כל הדורות. ———————————————————————————– ממש באותם ימים מתפרסם לראשונה קורטוב מתורת ה"גלוי שבסתר" של הנער. בכ"א בניסן תרנ"א מופיע בעילום שם מאמרו "רעיון הישוב" – מעין מניפסט של אגודת סתרים רוחנית-דתית-ציונית אגודת סתרים זו הוקמה על-ידי תלמידי הישיבה, ופעילותה התרחשה בחשאי בין כתליה. עיקרו של המניפסט היה הצעת אלטרנטיבה דתית-מוסרית למושבות האיכרים הראשונות שהוקמו בארץ ישראל. לטענת הנער אין עתיד לכל המפעל הציוני אם יושתת על בסיס חילוני בלבד. הוא מעלה על נס את היות החלוצים הציוניים "אנשים גיבורי כוח", אך מאוכזב קשות מכך ש"רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת". לעומת זאת הוא מותח ביקורת חריפה על תפיסת עולמם של ה"יראים החרדים" המקפידים על כל ה"מצוות המעשיות" שבין האדם למקום, ומזלזלים בכל "המצוות המסורות ללב" שבין אדם לחברו. ביקורת זו מהווה עימות נוקב עם תפיסת עולמם של המבוגרים המכים שהרסו את ילדותו. "אם נאמר לרפא שבר עמנו עלינו לדעת, כי אם לא נרפא מחלת הנפש, ונשרש את המדות הנשחתות שבאו לנו על-ידי צרות רבות ונאמנות, לשווא יהיה כל עמלנו… בארצות אירופה רחוקה התקווה להשיג את רוחנו לתחיה; ההרגל הרע אשר הסכינו בו בני עמנו, מרוב ימים, השע עינם מראות נכוחה, ומפניהם כסה אור, לבלי הרגש חסרונותיהם הרוחניים. אבל עתה, בהתעורר `רעיון הישוב` היה לשמש צדקה להמס את הקרח הנורא בלבות בני עמנו"…. הילד המוכה שמאחורי המניפסט רואה בתנועת ההתיישבות בארץ ישראל את הסיכוי האחרון לריפוי מחלת הנפש המוסרית של העם היהודי. התרופה למחלת נפש זו – כך האמין הנער – מותנית ביכולתם של יהודי ארץ ישראל להעביר את מרכז הכובד של ה"שולחן ערוך" שלהם אל המצוות המסורות ללב אשר נועדו להילחם באלימות הרגשית שבין האדם לחברו. —————————————————————————– כפי הנראה לא הייתה כל התייחסות רצינית אל המסר הטמון במניפסט המחתרתי שכתב הנער ההוזה. אגודת הסתרים התמהונית נעלמה מתחת לפני השטח של הישיבה היוקרתית. נראה שההיסטוריונים לא רשמו אפילו כאפיזודה חולפת את הפנטזיה על "שולחן ערוך ציוני" המושתת על מצוות בין אדם לחברו בכלל, ועל מצוות המסורות ללב בפרט. הנער עצמו, לעומת זאת, לא נרשם כאפיזודה חולפת כלל וכלל. כשנה לאחר שהגיע אל הישיבה עזב אותה כשבאמתחתו מחברות של מדרשים אישיים בדמות סיפורים, שירים ואיגרות. כמה חודשים לאחר מכן התפרסם שירו הראשון. בשיר זה, כמו במדרשי הישיבה המחתרתיים, מבכה הנער את ילדותו וחולם על שמש הצדקה הארצישראלית שתמס את הקרח בלבבות. כמו במדרשי הישיבה הוא ממשיך להתוודות גם בשיר זה. הפעם הוא מתוודה בפני ציפור נחמדת על כל הרעות, התלאות, המכאובים, הדמעות והיגון שעברו עליו בילדותו העשוקה. "שלום רב שובך צפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני. אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה, בחורף בעוזבך מעוני. זמרי ספרי ציפורי היקרה, מארץ מרחקים נפלאות, הגם שם בארץ החמה היפה, תרבינה הרעות התלאות?…כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקצים – ולא הקיץ הקץ על יגוני. שלום רב שובך ציפורי היקרה, צהלי נא קולך ורוני". תוך כמה חודשים כלו הנפשות והדמעות אל שירת הציפור של הנער הדרשן. שירתו נישאה בפי כל כתפילה חדשה. כוכבו דרך, נשמתו הולאמה, ושמו נישא בפי כל כ"משורר הלאומי". מאז ועד עצם היום הזה מעטרת דמות דיוקנו הקרחת בולים, שטרות כסף וקלפי רביעיות. אתרים רבים נקראים על שמו – רחובות, שדרות, גנים, מוסדות ציבור, בתי-ספר ובתי-קפה. דורות של ילדי גן גדלו על שירי ה"ילדים" שלו, דורות של תלמידי בית-ספר למדו את שיריו ה"מבוגרים", דורות של חוקרים ניתחו את עולמו, ודורות של מוזיקאים הלחינו מאות לחנים לשיריו של הנער הדרשן אשר הזריק את התנ"ך לוורידים כדי להיגמל מזכרון ילדותו העשוקה.

(המשך יבוא)