הנער שהזריק תנ"ך לוורידים / בא אל הקדש כ

לפני שנים רבות עזב נער יתום בן שש-עשרה את תחום המרחב של ילדותו העשוקה. אבן נגולה מלִבו כאשר יצא מבית קרובי משפחתו המתחסדים שהִרבו להטיף לו מוסר ולהתעלל בו נפשית וגופנית. לאחר שנפרד מחבריו הטובים נסע הנער למרחקים, והתכונן לעשות חיל בישיבה היוקרתית ביותר אשר הייתה בימים ההם.

הוא היה נער יצירתי ויצרי עד מאוד. על אף גילו הצעיר הספיק לנטוש את אמונת אבותיו, לרעות בשדות זרים, להפוך לאפיקורוס ולחזור בתשובה. במהלך השנים הללו שתה בצמא מאות ספרים אסורים ומתוקים, והפנים אלפי מדרשים ואגדות מתוך ספרות התלמוד, המדרש, הקבלה, המוסר, המחשבה והחסידות.

אל ספר הספרים הייתה לנער משיכה יתרה, והוא התמכר לו לחלוטין - את כל התורה, כל הנביאים וכל הכתובים הזריק ישר לוורידים. שבע פעמים לימד את עצמו ביסודיות את עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. את כולם הוא ידע בעל-פה.

התנ"ך זרם בעורקיו והפך לחלק בלתי נפרד מנשמתו. רק על עצמו ידע לספר דרכו. כדי לתאר, למשל, את מכות הגוף והנפש שחטף בילדותו, לקח אותנו הנער למסע הציורי הבא שאינו אלא קולאז' אישי המורכב מחלקי פסוקים רבים.

"אנכי שבעתי רוגז בשחר טל ילדותי, וּבְאִבֵּי ימי עלומי רוויתי תלאה ומרורים. ובתקופת הילדות, עת התבל משחקת לפנֵי כל ילד ורך, עת יראה סביבו אך נֹעם וחום, השמים רק בהירים תמיד, והשחקים אך טהורים טהורים כל הימים, אז כל העולם חשך בעדי, והייתי ממושך וממורט כל הימים; עת כל ילד ורך מתרפק בחיק הילדות הייתי אני מחולל ומדוכא, ומרדף בלי חשך על צוארי…

קנאתי אכלתני כעש, ויבער אפי עד שאול, ויצת בקרב לבבי מוקדי עולם. חמסו ממני תומת ילדים, ויעכירו את רוחי וידליחוהו. הה! רוצחים, בכיתי יום יום מנהמת לִבי הה! טורפי נפשי! מה לכם כי כה תדכאוני? מדוע תרדפוני באפכם על לא חמס בכפי? הה! אכזרים! יענים במדבר! עד אנה לא תרפו ממני? מה עשיתי לכם כי כה עכרתם אותי – להבאיש את ריחי בעיני כל? כה בכיתי יום יום כי רוחי חובלה ונעכרה. נשפל נשפל רוחי, עד עפר הגיע…".

כאב אינסופי של ילדות רמוסה עולה מתוך הר געש זה המתפרץ מתהומות איכה, איוב, ישעיהו, תהלים, דברים, משלי, הושע, שמות, יחזקאל, שופטים, ויקרא ובראשית. כל חייו עתיד הנער לסנן עוד ועוד חלקי פסוקים מבעד לפילטר השחור של ילדותו העשוקה. כבר בגיל שש- עשרה הוא מודע לאינסוף עולמות הדרש שמעבר לעולם הפשט הנוקב ככברה. לא יהיו לו בעולמו אלא דל"ת אמות של מדרשים אישיים מזקקי כאבים.

"על חטא שחטאו הורַי ומורַי בזלזולי"

למרות שהיה אהוד מבחינה חברתית, לא מצא הנער בישיבה ידיד אישי שיוכל לשפוך בפניו את לִבו ולשתף אותו בפחדיו ובהרהורי הכפירה שלו. גם רב תומך או מדריך רוחני לא הצליח למצוא בין כותלי בית המדרש.

בצר לו המשיך לשתף פעולה עם מקורות הנצח ולשפוך את לִבו לתוך מדרשיו האישיים. חלק ממדרשים אלו הזרים לתוך טיוטות של סיפורי בוסר ביוגרפיים למחצה. חלק אחר הטמיע בטיוטות מתקדמות של שירה אלוהית מתהווה, ואת השאר הכניס לתוך איגרות ארוכות ודיכאוניות ששלח לרעיו הרחוקים. באיגרות אלו תיאר בכאב ובכישרון רב את עומק המשבר הנפשי והאמוני שבתוכו הוא שרוי. לפעמים היה שואל את נפשו למות.

"… עודני עול ימים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה. מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע כבתה בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נִחר וסביבותי לחכה האש… קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולם. נפשי תתהפך כלהט חרב המתהפכת ואנכי - הוי מה אומלל אנוכי!!…

כבר באו מים עד נפש, כבלים כבדים הושמו על רגלי… מת לִבי בקרבי וגם אני הנני הולך למות. קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתוודה-נא טרם מותי… אכה כף על ירך ואתופף על לִבי ואומר:

על חטא שחטאו אבותַי באונס וברצון,

ועל חטא שחטאו הורַי ומורַי בזלזולי,

ועל חטא שחטאו לפנַי באימוץ הלב;

ועל חטא שחטאו לפנַי בגלוי שבסתר

ועל חטא שחטאו לפנַי בחוזק יד,

ועל חטא שחטאו לפנַי בטפשות הלב,

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל…

ועל חטאים שנתחייבתי עליהם רק יורד ויורד…

ועל חטאים שהוכיתי מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב, בין שיש בהם 'קום עשה', ובין שאין בהם אלא 'לא תעשה'

- על כולם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם…".

ילד מוכה מכה על חטא ומתוודה על חטאם של המכים אותו. בהומור שחור הוא רואה את עצמו כקורבן חטאת של כל חטאיהם. רגע אחד הוא קורבן עולָה העולֶה כליל למרומים, ומיד לאחריו הוא הופך להיות "קורבן יורד ויורד היורד שאולה". בעת הירידה לשאול הוא ממשיך להתוודות, כשהוא מכה כף על ירך, ומתופף על לִבו בקצב הטם-טם של מסכת מכות הנפש.

מסכת מכות הנפש כוללת לא רק את המכות הגלויות, כלומר את כל סטירות הלחי והחבטות שמטיחים הורים ומורים בחוזק יד, ואת כל המלקות ומכות המרדות שהם מלקים במקלותיהם ובחגורותיהם. במרחב ה"גלוי שבסתר" של מסכת מכות הנפש נחשפות כל המכות הסמויות שחוטפים ילדי כל הדורות מהורים, מורים ומטיפי מוסר רבים. מכות סמויות אלו אינן מותירות את רישומן בגוף. הן טומנות בחובן את כל ההתעללויות הנפשיות שב"גלוי שבסתר" -חטאי אימוץ הלב, חטאי טיפשות הלב, וכל יתר דברי הזלזול שמטיחים הורים ומורים רבים בילדי כל הדורות.

מחלת נפש יהודי הומייה

ממש באותם ימים מתפרסם לראשונה קורטוב מתורת ה"גלוי שבסתר" של הנער. בכ"א בניסן תרנ"א מופיע בעילום שם מאמרו "רעיון הישוב" - מעין מניפסט של אגודת סתרים רוחנית-דתית-ציונית אגודת סתרים זו הוקמה על-ידי תלמידי הישיבה, ופעילותה התרחשה בחשאי בין כתליה. עיקרו של המניפסט היה הצעת אלטרנטיבה דתית-מוסרית למושבות האיכרים הראשונות שהוקמו בארץ ישראל.

לטענת הנער אין עתיד לכל המפעל הציוני אם יושתת על בסיס חילוני בלבד. הוא מעלה על נס את היות החלוצים הציוניים "אנשים גיבורי כוח", אך מאוכזב קשות מכך ש"רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת". לעומת זאת הוא מותח ביקורת חריפה על תפיסת עולמם של ה"יראים חרדים" המקפידים על כל ה"מצוות המעשיות" שבין האדם למקום, ומזלזלים בכל "המצוות המסורות ללב" שבין אדם לחברו. ביקורת זו מהווה עימות נוקב עם תפיסת עולמם של המבוגרים המכים שהרסו את ילדותו.

"אם נאמר לרפא שבר עמנו עלינו לדעת, כי אם לא נרפא מחלת הנפש, ונשרש את המדות הנשחתות שבאו לנו על-ידי צרות רבות ונאמנות, לשווא יהיה כל עמלנו… בארצות אירופה רחוקה התקווה להשיג את רוחנו לתחיה; ההרגל הרע אשר הסכינו בו בני עמנו, מרוב ימים, השע עינם מראות נכוחה, ומפניהם כסה אור, לבלי הרגש חסרונותיהם הרוחניים. אבל עתה, בהתעורר 'רעיון הישוב' היה לשמש צדקה להמס את הקרח הנורא בלבות בני עמנו"….

הילד המוכה שמאחורי המניפסט רואה בתנועת ההתיישבות בארץ ישראל את הסיכוי האחרון לריפוי מחלת הנפש המוסרית של העם היהודי. התרופה למחלת נפש זו - כך האמין הנער - מותנית ביכולתם של יהודי ארץ ישראל להעביר את מרכז הכובד של ה"שולחן ערוך" שלהם אל המצוות המסורות ללב אשר נועדו להילחם באלימות הרגשית שבין האדם לחברו.

האגדה על הלכה ציונית המושתתת על מצוות המסורות ללב

כפי הנראה לא הייתה כל התייחסות רצינית אל המסר הטמון במניפסט המחתרתי שכתב הנער ההוזה. אגודת הסתרים התמהונית נעלמה מתחת לפני השטח של הישיבה היוקרתית. נראה שההיסטוריונים לא רשמו אפילו כאפיזודה חולפת את הפנטזיה על "שולחן ערוך ציוני" המושתת על מצוות המסורות ללב.

הנער עצמו, לעומת זאת, לא נרשם כאפיזודה חולפת כלל וכלל. כשנה לאחר שהגיע אל הישיבה עזב אותה כשבאמתחתו מחברות של מדרשים אישיים בדמות סיפורים, שירים ואיגרות. כמה חודשים לאחר מכן התפרסם שירו הראשון. בשיר זה, כמו במדרשי הישיבה המחתרתיים, מבכה הנער את ילדותו וחולם על שמש הצדקה הארצישראלית שתמס את הקרח בלבבות. וכמו במדרשי הישיבה הוא ממשיך להתוודות. הפעם הוא מתוודה בפני ציפור נחמדת על כל הרעות, התלאות, המכאובים, הדמעות והיגון שעברו עליו בילדותו העשוקה.

"שלום רב שובך צפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני. אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה, בחורף בעוזבך מעוני. זמרי ספרי ציפורי היקרה, מארץ מארץ מרחקים נפלאות,הגם שם בארץ החמה היפה, תרבינה הרעות התלאות?...כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקצים - ולא הקיץ הקץ על יגוני. שלום רב שובך ציפורי היקרה, צהלי נא קולך ורוני".[1]

תוך כמה חודשים כלו הנפשות והדמעות אל שירת הציפור של הנער הדרשן. שירתו נישאה בפי כל כתפילה חדשה. כוכבו דרך, ושמו נישא בפי כל כ"משורר הלאומי".

מאז ועד עצם היום הזה מעטרת דמות דיוקנו הקרחת בולים, שטרות כסף, קלפי רביעיות וערכים באנציקלופדיות. אתרים רבים נקראים על שמו - רחובות, שדרות, גנים, מוסדות ציבור, בתי-ספר ובתי-קפה. דורות של ילדי גן גדלו על שירי ה"ילדים" שלו, דורות של תלמידי בית-ספר למדו את שיריו ה"מבוגרים", דורות של חוקרים ניתחו את עולמו, ודורות של מוזיקאים הלחינו מאות לחנים לשיריו של הנער הדרשן אשר הזריק את התנ"ך לוורידים כדי להיגמל מזכרון ילדותו העשוקה.

תשעה חודשים לפני שחתם את שירת הציפור ב"צהלי נא קולך ורוני", יצא הנער לשוח בשדה, ולהתפלל תפילת "קבלת-שבת" עם העשבים המתנועעים ועם הציפורים המזמרות. בשיאה של התפילה התוודה בפני הציפורים: "צהלי ורוני מקהלת אלהים! זמרי שיר משכיל, שירה נשגבה, הרמוניית מרום! קולי השפל לא יחד עִמכם. עד עולם עד נצח לא אשיר כמוכם!".[2]

אף אחד עוד לא הלחין את הווידוי הזה...

ואף אחד עוד לא הלחין את יתר הווידויים שהתוודה הנער באיגרות המצוקה ששלח לרעיו. פסיכולוגים שיקראו את האיגרות הללו יגיעו אולי למסקנה כי כותבן סבל מחרדת הנטישה של קוראיו. כמו בשיריו העתידיים כך גם באיגרותיו השתוקק הנער להיות נלמד ונדרש ב"גלוי שבסתר". איגרות אלו מעידות על עוצמה חד-פעמית של שליטה במקורות, ועל יכולת מדהימה של הפיכת המקורות הללו לאלפי מדרשים אישיים. לפני שהפך להיות המשורר הלאומי הגלוי של עם ישראל היה הנער הזה לדרשן האישי הנסתר של כל בניו ובנותיו. ליתר דיוק: בגלל יכולתו להיות הדרשן האישי הנסתר של כולנו, הוא הפך להיות משוררנו הלאומי.

הנער הדרשן והחרדים

כך תיאר הנער הדרשן במניפסט שכתב את כל אותם "החרדים היראים" המקפידים על המצוות המעשיות ומזלזלים במצוות המסורות ללב:

"…הם ממלאים לפי דעתם אחרי כל התורה והמצווה; אבל בהם ובמעשיהם לא נחזה תמונת יהדותנו הנאמנה; מקבלים המה בשתי ידים את המצוות המעשיות, ודוחים בשתי ידים את המצוות המסורות ללב, אף-על-פי שגם הן הן גופי תורה. רבים הם ביניהם יראים וחרדים על כל מנהג קל, ואינם שמים לב אל חובות הלבבות, הולכים רכיל איש ברעהו ואיש אל אחיו ישנאו בנפש למרות המצות עשה דאורייתא: 'ואהבת לרעך כמוך'.

לא אחת ושתים יביאנו המקרה לראות יהודי רָד עם אל[3] ועם קדושיו נאמן, ובכל זאת יתן כספו בנשך ויפשוט עור הלוֹוים מעל עצמותיהם… בפיו ובשפתיו יכבד את אלוהיו שלוש פעמים ביום, גם ברכת 'ולמלשינים' יאמר בכוונה עצומה, וכרגע אחרי פסעו שלוש פסיעות לאחוריו הולך ועובר על 'ארור מכה רעהו בסתר'.[4] זה הכלל: כל המצוות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חוקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחברו מזלזלים הם במידה מרובה. שנאת חינם, מלשינות ורכילות, חילול השם וחילול כבוד ישראל נעשו להם כהיתר ודשים אותם בעקביהם, כי הכרה פנימית חסרה לעמנו; הידים עסוקות במצוות, השפתים נעות, אך רגש אין. בסיבת הצרות שעברו עלינו נחלשו בקרבנו חושי הנפש, להבין ולהוקיר ערך כל דבר לפי כבודו פנימה, ולא במראהו החיצון, וטוב לו לעמנו מראה עינים מהלך נפש, ותהי יראתו מצות אנשים מלומדה. על כן יתיר לעצמו לעבור על דברים שהם יסודי התורה והיהדות, מפני כי לא יחדור לדעת הטוב האמתי הצפון בכל פקודי ד' להכלל ולהפרט. וכל זאת בָּאַתנו בסיבת שפלות הרוח ומיתת הרגש…".[5]

אם המצוות המעשיות ממוקמות בתחום השיפוט הגלוי שבין האדם למקום, הרי שאת המצוות המסורות ללב ניתן למקם בתחום השיפוט הגלוי שבסתר. כשהתוודה הנער המוכה על כל החטאים שהוריו ומוריו חטאו לפניו בגלוי שבסתר, הוא התכוון לחטאים השייכים לקטיגוריה ההלכתית של "דבר המסור ללב".

"לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'[6] - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהריים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו? - הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך ".[7]

- מדרש הלכה זה טוען שהתורה איננה מדברת על עיוורון ביולוגי אלא על עיוורון מטפורי. יש מצבים שבהם כל אחד מאִתנו הוא עיוור, כשם שבמצבים אחרים כל אחד מאִתנו הוא מכשיל. המכשולים הם יומיומיים - תמיד ישנם תחומים שבהם איננו מתמצאים כלל, ובהם נהיה תלויים לחלוטין בחסדיהם של המומחים לדבר. כל מומחה לדבר עלול להיות מכשיל. לכל המומחים להשקעות, המומחים לבריאות הגוף והנפש, בעלי המוסכים, הרבנים, המורים וההורים יש אינספור עצות טובות העלולות להכשיל את העיוורים האישיים שלהם. במקרים רבים יש למכשילים אלו טובות הנאה סמויות המהוות מניע מסוכן לאינספור הכשלות.

ההכשלות הן בלתי שפיטות מעצם מהותן, שהרי הדבר מסור בלעדית ללִבו של המכשיל. לפעמים עלולה ההכשלה להתפרש כמחווה של רצון טוב - עצה טובה אני נותן לו - לפעמים עלול המכשיל לשכנע את עצמו במחוות הרצון הטוב של עצמו.

בסופו של דבר רק המכשיל יודע אם הכשיל את העיוור האישי שלו מתוך כוונה טובה שלא יצאה לפועל או באופן מתוכנן ונבזי. בסופו של דבר נותר הסוד הזה בינו לבין אלוהיו ו/או עצמו.

אין להם אלהים

" 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'[8] - מפני שיבה תקום - יכול אם ראהו יעצום עיניו כאלו לא ראהו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה', וכל דבר שהוא מסור ללב נאמר ויראת מאלהיך".[9]

מדרש הלכה זה הופך לשיטה את הקשר בין "כל דבר המסור ללב" לבין כל מקום שנאמר בו "ויראת מאלוהיך". במעמקיה של שיטה זו טמונה תמונה קודרת של כל אותם "יראים חרדים" שבגלוי הם "דוברי אלהים חיים", אך בגלוי שבסתר "אין להם אלהים".

"ויראת מאלהיך אני ה' - זה כלל גדול שבתורה, (שהרי) על כל דבר המסור ללב נאמר ויראת מאלהיך".[10] - כך כותב בעל ספר חסידים כפרפרזה מעניינת על "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".[11] הנער הדרשן מצר על כך שאת שני הכללים הגדולים בתורה דוחים בשתי ידים רבים מבין "החרדים היראים" שבינינו ההולכים רכיל איש ברעהו, ואיש אל אחיו ישנאו בנפש למרות המצות עשה דאורייתא: "ואהבת לרעך כמוך".

במקום המחויבות לשני כללים אלו נוצר כלל הפוך: "זה הכלל", דורש הנער בסרקזם, "כל המצוות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חוקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחבירו מזלזלים הם במידה מרובה…". אין זה מקרה ששני הכללים הגדולים בתורה נמצאים בפרשת קדושים, ש"רוב גופי תורה תלויים בה"[12] ואין זה מקרה שהנער מדבר על אלו הדוחים בשתי ידים את המצוות המסורות ללב, אף-על-פי שגם הן הן גופי תורה".

ואם בגופי תורה עסקינן כדאי להבהיר: אין מדובר כאן אלא בנער הדרשן שבנו, ואין הנער הדרשן הזה מדבר על החרדים ההם אלא על החרדים שבנו. אז לפני שאנחנו הולכים לבנות חברה חדשה בארץ ישראל, כדאי שנעשה את כל המאמצים כדי להעביר את מרכז הכובד ההִלכתי שלנו אל המצוות המסורות ללב. אם לא נעשה כך ירד כל המפעל הציוני שלנו לטמיון, ושם, בארץ החמה היפה, תרבינה הרעות התלאות.

ראתה שפחה מה שלא ראה רבי

שפחתו של רבי ראתה גבר אחד מכה את בנו. אמרה: "יהיה אותו הגבר מנודה, משום שעבר על 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל '".[i]

עד שלקחה שפחתו של רבי יהודה הנשיא את הדין לידיה היה מותר לאבות להכות את בניהם. באותם ימים השקיע רבי יהודה הנשיא את כל אונו והונו ביצירת הקודקס ההלכתי המרשים של שישה סדרי משנה. טובי המשפטנים של אותם הימים עבדו אצלו בכינוסן של רבבות הלכות. אך אף אחד מהם לא הכניס למשנה את האיסור להכות בן. יתרה מזאת: המערכת פסקה להלכה כי מצווה על האב להכות את בנו, ומשום כך גם אם הרג אותו בשוגג לא חל עליו דין רוצח בשוגג החייב לגלות לעיר מקלט. כך שונים אנו בפירוש במסכת מכות הגוף: מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.[ii]

אף-על-פי כן היה לשפחת רבי את העוז הנפשי לצאת נגד המערכת ולנדות את האב המכה. היא עשתה זאת מכוח "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" ומכוחן של ההלכות המסורות ללב הטמונות בגלוי שבסתר למרגלות כל המכשולים ההלכתיים.

אם יש את נפשנו לדעת את המעיין ממנו שאבה שפחת רבי את הכוח הנפשי לשחות כנגד הזרם, כדאי לעקוב אחר שתי נשים נוספות המתוארות בתלמוד. האחת היא "שפחתו של בר פטא (ש)עברה לפני בית כנסת וראתה מלמד אחד מכה ילד יתר על המידה, ואמרה: יהא אותו גבר בנידוי".[iii] האשה השניה היא אמא שלום.

גם אמא שלום, כמו שפחת רבי, גדלה בבית הנשיאותי של מעצבי היהדות ההלכתית. אביה היה רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, ואחיה רבן גמליאל דיבנה - מעצבה של ההלכה האחידה.

תלמודה של אמא שלום, כזכור, הוא תלמוד סמוי מן העין הזורם בגלוי שבסתר. לעומת זאת תלמודו של רבן גמליאל אחיה הוא פסקני וגלוי ומושפע משיכרון הכוח החילוני של "לא בשמים היא" ו"אחרי רבים להטות". פסיקותיו של רבן גמליאל מושתתות על כללי הברזל של "הכל שפיט" ו"תפוס כפי יכולתך". תלמודה של אמא שלום, לעומת זאת, אינו מעוניין לתפוס ככל יכולתו. הוא שואף להעביר את מרכז הכובד אל התחום הבלתי שפיט של החיים.

תחום זה הוא תחום הדמדומים המסור ללב השוכן בשטח ההפקר שבין האדם לחברו. על תחום דמדומים זה אמר הנער הדרשן: "מה למעלה, מה למטה – רק אני, אני ואתה…".

מה למעלה מה למטה - רק אני, אני ואתה

שאלת "מה-למעלה-מה-למטה" היא לכאורה השאלה האסורה ביותר. "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם – מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור"[13] "... יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור? – תלמוד לומר... מקצה השמים עד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור..."[14] 'למה נברא העולם ב ב'? - מה ב' זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור...[15]'

העולם, על-פי מדרשים אלו, נברא בתבנית האות ב' – עולם תחום וחתום שתקרתו שמים ורצפתו תהום. מדרשים אלו מגבילים את תחום עולמו של האדם, ומסמנים לו את התחומים האסורים באותיות של קידוש לבנה: "אסור לדרוש מה למעלה מה למטה!... אסור לשאול מה למעלה מה למטה!... אסור להסתכל מה למעלה מה למטה...".

הנער הדרשן לעומת זאת, מרשה לעצמו לשאול ולדרוש ולהסתכל מה למעלה מה למטה. הוא אפילו משתף ילדים קטנים בניסיונות ההתמודדות שלו עם הסוגייה הזאת. יחד הם עולים בעולם ויורדים בו, נודדים ומתנדנדים, יחד הם נכנסים לפרדס האגדי, יוצאים ממנו בשלום ותשובה בידם:

נַד, נֵד, נַד, נֵד,

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה-לְמַעֲלָה?

מַה-לְמַטָּה? -

רַק אֲנִי,

אֲנִי וְאַתָּה!

נדוד מקצה העולם עד קצהו, אומר הנער הדרשן לילד, עלה בו ורד, רד והתנדנד. אל תירא, ילד, ואל תפחד. שאל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור חת שתיים שלוש לך לחפש... מצאת? נכון שאין כלום למעלה ואין כלום למטה רק אני אני ואתה?

קודם כל אני, כמו שנאמר: "אם אין אני לי מי לי?" - בכל מקום שבו תעז להביט לעולם בעיניים תראה קודם כל את ה"אני" שלך. לעומת זאת, באף מקום לא תצליח לראות את ה"אני" שלך בלבד, כמו שנאמר: "וכשאני לעצמי מה אני?" - תמיד ישתקף ה"אני" שלך על רקע הזולת הנוכח בעולמך. תמיד ישתקף ה"אני" שלך על רקע ה"אתה" שלך. תמיד תשאף להישיר מולו את מבטיך ולהסתכל עליו בגובה העיניים. תמיד תשאף שהאני והאתה שלך יהיו שקולים במאזנים, כמו שנאמר:

"שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנָיִם בֵּין הָאָרֶץ לַשָּמָיִם".

[1] "אל הציפור", מתוך "כל שירי חיים נחמן ביאליק" [2] מתוך איגרות ביאליק, תרנ"א איגרת ג', עמ' ל"ו [3] הכוונה כפי הנראה ליהודי השולט ביראת אלוהיו. ראי/ה הושע י"ב, א' - סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. הרד"ק מפרש "רד" משלון "רדה", שלט, כלומר יהודה עוד שולט ביראת אלהים [4] ארור מכה רעהו בסתר (דברים כ"ז, כ"ד) - "על לשון הרע הוא אומר" (רש"י), יש קשר בין לשון הרע, "לא תלך רכיל", תפילת "ולמלשינים", ותפילת "אלוהַי נצור לשוני מרע" החותמת את תפילת שמונה-עשרה, שבסופה יש לפסוע שלש פסיעות לאחור. ויש קשר לכל מכות הגוף ומכות הנפש… [5] מתוך "לרעיון הישוב", המליץ תרנ"א [6] ויקרא י"ט, י"ד [7] ספרא קדושים פרשה ב' [8] ויקרא י"ט, ל"ב – מתוך פרשת קדושים [9] ספרא קדושים, פרשה ג' [10] ספר חסידים, סימן ע"ג [11] ספרא פרשת קדושים, פרק ד' [12] ספרא קדושים פרק א' - דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בני-ישראל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ - מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? - מפני שרוב גופי תורה תלויים בה [13] משנה מסכת חגיגה פרק ב' משנה א' [14] בבלי חגיגה י"א, ב' [15] בראשית רבה (אלבק), פרשה א'

[i] מתורגם מארמית מבבלי מועד קטן יז א. במקור מדובר כפי הנראה על "בנו הגדול", דהיינו מעל גיל שלוש עשרה. בגיל כזה עלול הבן להחזיר לאביו, ולעבור על 'מכה אביו ואמו מות יומת'. מכל מקום, גם על בן קטן אפשר לומר כאן "ה הקטן גדול יהיה". [ii] משנה מסכת מכות פרק ב משנה ב [iii] מתורגם מארמית מתוך ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א