הקורא בדמים והנבל ברשות התורה

שמואל א׳ פרק כה׳

אביגיל התלמודית היא אחת מארבע הנשים היפהפיות בתנ"ך. שלוש האחרות הן שרה רחב ואסתר.[1] אביגיל התלמודית היא גם אחת מארבע הנשים הכי מגה-סקסיות בתנ"ך. שלוש האחרות הן רחב יעל ומיכל. כל אחת מארבע מגה-סקסיות אלו מסוגלת להביא לידי גמירה כל אחד מבעלי הגמרא.[2] ("לגמור" בארמית תלמודית זה "ללמוד". "גמרא" לפיכך זה "תלמוד", ואידך זיל גמור...)

רחב, למשל, היא כל כך מגה-סקסית, עד שכל האומר "רחב!... רחב!" מיד הוא גומר[3]. עוצמתה המגה-סקסית של יעל, לעומת זאת, באה לידי ביטוי בקולה המהפנט הגורם לכל הגברים המקשיבים לקולה לגמור בשיר מזמור. על פי המסופר בגמרא, הִגְמירָה יעל שבע פעמים רצופות את סיסרא, ורגע לפני שגמר בפעם השמינית היא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה רַקָּתוֹ ופוצצה לו את הצורה[4].[5]

הסטייל של מיכל התלמודית פחות קטלני - היא מגמירה בעלי גמרא אך ורק בעזרת ה"לוּק" המקסים שלה, ככתוב "מיכל בת שאול בראייתה זינתה". מיכל זו, כידוע, היא אחת מח"י נשותיו של דוד מלך ישראל חי וקיים, וככזו היא אסורה לעד על כל יתר בעלי הגמרא, שאין להם רשות להשתמש בה, אלא לראותה בלבד ולגמור.

אביגיל התלמודית היא הגדולה מכולן, ועליה נאמר "אביגיל בזכירתה". די לו לזכר התלמודי להיזכר באביגיל בעמימות מעורפלת כדי שיזדכר ויגמור, וכדי שיתקיים בו הכתוב "גמור וזכור בדיבור אחד". אביגיל התלמודית היא לא רק יפהפיה מגה סקסית אלא גם נביאה. כך בפירוש מגלה לנו הגמרא במסכת מגילה (יד א) - "מ"ח נביאים וז` נביאות התנבאו להם לישראל... ז` נביאות מיהן (מאן נינהו)? - שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר"...[6]

אביגיל, כך מסתבר, היא אשת העל התלמודית. היא היחידה שזכתה להיכנס לשלוש רשימות העל הנשיות, הכוללות 4 יפהפיות-על, 4 מגה-סקסיות, ו-7 נביאות.

-----------------------------------------------------

כדי להבין כיצד קובעת הגמרא שאביגיל היא גם יפה וגם צופה ברוח הקודש, יהיה עלינו ללמוד (לגמור) את האגדה התלמודית המספרת את סיפור ה"דייט" הלוהט בינה לבין דוד החסיד. דוד התלמודי, כידוע, הוא גם ראש ישיבה חסיד, וגם מגה - דיין המכהן עד עצם היום הזה בבית הדין הרבני הכי עליון. את כל חייו מקדיש דוד החסיד כדי לטהר אשה לבעלה, ולשם כך הוא מתמחה במיוחד בהלכות נידה. הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו כי בכל שחר משכים דוד החסיד, כדי לעסוק בתורה ובגמרא. ואז, רגע לפני שהוא מתגבר כארי ומתחיל ללמוד מסכת נידה, הוא מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא את "תְּפִלָּה לְדָוִד - שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי"[7], ואומר לפניו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? - שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת (עשר לפני הצהרים)... וְ(אִילוּ) אֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ"...[8]

דוד החסיד הוא גדול הקוראים בדם. עד עצם היום הזה משחרות לפתחו המון נשים חסודות ומפוחדות המחביאות צנצנות קטנות בסלן. בצנצנות הקטנות הן מטמינות דגימות דם ונותנות בהן סימנים. כל אחת מנשים אלו מאמינה בכל ליבה כי בניגוד לכל הדיינים המחמירים עמה, ייטיב דוד החסיד לקרוא בדמה, ויפסוק לה, סוף סוף, שהיא טהורה ומותרת לבעלה, ושהיא רשאית, סוף סוף, להביא לעולם הרבה בנים זכרים, שאינם אסורים ואינם ממזרים.

אחת הנשים החסודות המחכה בכליון עינים לבואו של דוד החסיד למחוז חפצה היא אביגיל. על אף כל מעלותיה, נגזר על אביגיל זו לכלות את ימיה כאחת מנשותיו הרבות של נבל ברשות התורה. נבל זה מחמיר מאד עם אביגיל, ומקפיד על הטוהר המיני שלה הרבה יותר משהוא מקפיד על טהרתן של יתר נשותיו. הסיבה: אל יתר נשותיו מתייחס נבל ברשות התורה אך ורק כאל כלי הולדה, ולשם כך הוא מעבר אותן שוב ושוב. אל אביגיל, לעומת זאת, הוא מתייחס כאל חפץ מיני נדיר ויקר ערך, ושומר עליה כעל בבת עינו. בכל יום ויום גוזר נבל ברשות התורה על אביגיל לקבל על עצמה את החומרות האכזריות ביותר הידועות בצבור בעלי הגמרא כ"חוּמְרוֹת דרבי זירא". לשם כך הוא כולא אותה בין החומות, ומפקיד עליה את השומרים המחמירים ביותר מבין כל הרבנים והדיינים הסמוכים על שולחנו.

בכל יום ויום מצוה נבל ברשות התורה על שומריו המחמירים לקרוא בדמה של אביגיל את הקריאה האכזרית ביותר כדי למנוע ממנה להיכנס להריון. הרבה כסף הוא משלם להם "כדי שלא תתעבר אביגיל ויכחיש יופיה", וכדי שתשתמר אצלו זמן רב כחפץ המיני היקר ביותר בקרב אספני הנשים. כל עוד ימשיך נבל ברשות התורה לחפוץ באביגיל ולהחפיצה, הוא ימשיך לשמור עליה מכל משמר, וימשיך להפקיד על חומותיה את האכזריים שבין הקוראים בדם. הוא ידחיק לחלוטין את האפשרות שאביגיל היפהפיה כבר צופה ברוח הקודש כי קרב הלילה הגורלי שבו יגיע דוד החסיד למחוז חפצה כדי לקרוא בדמה ולחסל את נבל ברשות התורה.

באותו לילה תרכב אביגיל על החמור ותרד לקראת דוד בסתר ההר, כשהיא מסתירה באמתחתה שתי צנצנות קטנות של דם. כשתגיע אליו תושיט לו את צנצנותיה ותתחנן בפניו שיסכים לקרוא בדמה. דוד יסרב מתוך נאמנותו לעקרון ההלכתי הקובע כי "אין מראין דם בלילה". באותו רגע תגלה אביגיל את שוקה, ואור חם יציף את סתר ההר ויהפוך את הלילה ליום שהוא גם יום וגם לילה.

בליל הדמים ההוא ילך דוד המיוחם שלוש פרסאות בעקבות האור החם הבוקע משוֹקָה של אביגיל. כל הלילה יבער מתשוּקָה, ויתחנן בפניה שתתן לו לבוא אליה ולגאול אותה משעבודה לנבל ברשות התורה. כל אותה העת תצפה אביגיל ברוח הקודש ותגלה לו כי בעוד למעלה מעשרים שנה הוא עתיד להשתוקק שוב אל אשת איש אחרת ששמה בת שבע. "לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה"[9], היא תפציר בו, אך הוא יבער מתשוקה אל שוקה, ויאמר בליבו "כֵּן תִהְיֶה זֹאת לִי לְפוּקָה... ".

עד עלות השחר תמשול בו התשוקה. עד שתכסה אביגיל טפח משוֹקה ותגלה טפחיים מסוֹדה, ועד שתצליח להתגבר על יצרו, ולהתפלל לאלוהיו שיצנן את תשוקתו של דוד החסיד שידיו מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ"...

אחר כך היא תתנבא בפניו ותגלה לו כי בעוד ימים ספורים יקיץ הקץ על נבל ברשות התורה, ואם רק יצליח עד אז לאסור את יצרו, עתידה היא להיות מותרת לו כדת משה וישראל, ובמהרה בימינו יבוא לציון גואל.

נספח א (גמרא בבלי מגילה יד א)

(בבלי מגילה יד א) שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר....

אביגיל - דכתיב +שמואל א` כ"ה+ והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר. בסתר ההר? מן ההר מיבעי ליה! אמר רבה בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים. נטלה דם והראתה לו. אמר לה: וכי מראין דם בלילה? - אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? - אמר לה: (עמוד ב) מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם. - אמר לה: +שמואל א` כ"ה+ וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים. דמים תרתי משמע! אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות. אמר לה: השמיעי לי! - אמרה לו: +שמואל א` כ"ה+ לא תהיה זאת לך לפוקה, זאת - מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו - מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הואי. +שמואל א` כ"ה+ והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה +שמואל א` כ"ה+ והטיב ה` לאדני וזכרת את אמתך (גמרא בבלי מגילה יד א).

רש"י

וכי רואין דם בלילה - שנאמר (שמואל א` כה) אם אשאיר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר שמע מינה דהוה בלילה, וכי מראין דם בלילה אם טמא או טהור הלא צריך להבחין מראיתו, אם מחמישה דמים הטמאים באשה הוא.

וכי דנין דיני נפשות בלילה - והא כתיב (ירמיהו כא) דינו לבוקר משפט וכתיב והוקע אותם לה` נגד השמש (במדבר כה).

כליתני - מנעת אותי.

בדמים - דם נדה ושפיכות דמים.

שגילתה שוקה - ונתאוה לה, ותבעה ולא שמעה לו, כדמסיים ואזיל.

לפוקה - כמו פיק ברכים (נחום ב).

הכי גרסינן: זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הוה - והכי פירושה: מדקאמרה ליה ולא תהיה זאת לך לפוקה מכלל שהתנבאתה לו שסופו להכשל בביאה אחרת, ומאי ניהו - בת שבע, ומסקנא הכי הוה - סוף שעלתה לו כך, אלמא נביאה הוות, שנתקיימה נבואתה.

נספח ב (גמרא בבלי מגילה טו א)

תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה (ואביגיל, רחב) +מסורת הש"ס: [רחב ואביגיל]+, ואסתר. ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה - מפיק אסתר ומעייל ושתי. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה. אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב - מיד ניקרי. אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי! - אמר ליה: כי קאמינא - ביודעה ובמכירה.

[1] תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר (גמרא בבלי מגילה טו א)

[2] תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה. אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב - מיד ניקרי (גמרא בבלי מגילה טו א)

[3] ובלשון הגמרא "כל האומר "רחב!... רחב!..." - מיד ניקרי" (בבלי מגילה טו א)

[4] על פי שופטים ה כז

[5] אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר: בין רגליה כרע (1) נפל (2) שכב (3), בין רגליה כרע (4) נפל (5). באשר כרע (6) שם נפל (7) שדוד (גמרא בבלי יבמות קג א)

[6] גמרא בבלי מגילה יד א

[7] תהלים פו א - ב

[8] גמרא בבלי ברכות ד א

[9] שמואל א כה לא