למה שלחת ידך אל הנער? / עלמא די 4

שבועיים לאחר מכן חציתי את תעלת סואץ. לראשונה בחיי יצאתי מתחומה של יבשת מולדתי - אסיה - וחניתי בארץ גושן השוכנת בגבולה הצפון-מזרחי של יבשת אפריקה.

בלילות הקרים והארוכים של ארץ גושן, במהלכם של מארבי טנקים אינסופיים, הגעתי סופית להכרה שאלוהי ילדותי לא ישוב עוד לעולם. תמו להן שבע שנות הסיאנסים שהחלו באלול תשכ"ו. שבע שנים רעות של נסיונות פתטיים ואכזריים להעלות את אלוהי ילדותי באוב.

אולם, אל ההכרה הסופית שאלוהי ילדותי לא ישוב עוד לעולם התלוותה תחושה מפחידה ומרתקת שיחד עם אלוהי אני מאבד את עמי ומולדתי.

קולות רבים החלו לקרוא לי במהלכם של מארבי טנקים אינסופיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..."

וטעם מתוק של תשוקה והרפתקנות נמהל בפחד הבוקע מן הקולות הקוראים – טעם הגלות.

בלילות הקרים והארוכים של ארץ גושן, במהלכם של מארבי טנקים אינסופיים, תכננתי את גלותי הראשונה. את מעט החופשות שהיו לי ניצלתי לארגון הנסיעה. למכירת חיסול.

באביב 1974 השתחררתי. בדרכי מאפריקה לאירופה עברתי בבסיס האם שלי – ארץ ישראל – על מנת להשתחרר בה ולהחזיר לה את כל ציודי. הזיכוי שקיבלתי היה כרטיס חד-כיווני תל אביב – לונדון, ופנקס של המחאות נוסעים דולאריות.

מרגע שהמריא המטוס התמכרתי לתענוגו העתיק והמתוק של אברהם – תענוג ניתוץ האלילים. רסיסי אלילים מנותצים הותרתי מאחוריי ורסיסי מולדת מנותצת ועם מנותץ. "עמכם אינו עמי", סיננתי לעבר הישראלים המדושנים שבמטוס המרופד, "ואלוהיכם אינו אלוהי". אתם ממריאים הלוך ושוב – אני ממריא הלוך. נקודה. הולך אני מארצי וממולדתי ומבית אבי וממריא אל עם ומולדת חדשים. שם, בקצה מסלול הנחיתה אשר למרגלות מרבד העננים העמוק, כבר ממתין לי אלוהים חדש. אני הוא האלוהים הזה. ריבונו של עצמי. אני ולא אחר הוא הוא הריבון אשר דיבר מתוכי ואמר: "לך לך" והלכתי.

כך החל העידן הפסאודו-ריבוני בחיי. כעבור ארבע שעות חצה הבואינג את העננים אשר מעל תעלת למאנש בדרכו אל מסלול הנחיתה. אני נותרתי בעננים.

רק שנה לאחר מכן, בשלהי אביב 1975, הצלחתי לנחות. לא בלונדון. בארץ ישראל. בתוך ההריסות. בין האלילים המנתצים. וכל כל אכזרית היתה ההתפכחות שבאה בעקבות שיכרון הניתוץ.

קול שבור ומרוסק קרא אליי ממעמקים:

"אַבְרָהָם אַבְרָהָם, לָמָּה שָׁלַחְת יָדְךְ אֶל הַנַּעַר?...

אָרוּר אַתָּה. כָּל יְמֵי חַיֶּיך תְּשַׁקֵּם לַשָׁוְא אֶת הֲרִיסוֹתֶיךָ.

פָּזֶל שֶל רְסִיסֵי אֱלִילֶיךָ הַמְּנֻתָּצִים תְּשַׁחְזֵר לַשָׁוְא עַד יוֹם מוֹתְך.

אָרוּר אַתָּה וְאָרוּרָה הָאֲדָמָה אָשֶׁר תִּדְרוֹךְ עָלֶיהָ.

נָע וַנָד תִּהְיֶה בְּאַרְצְךָ וּבְמוֹלַדְתְּךָ וּבְבֵית אָבִיךָ...".

מאז אני דרשן נודד בארצי ובמולדתי. לפעמים אני חוצב להבות בדרשותיי. ארור אני.