מזריק לעצמי שתי מנות עלמא-די / עלמא די 39

שעתיים לאחר תדרוך המפקדים. עשר ושלושים בלילה.

עיר ענקית בעוצר. אין יוצא ואין בא. לפני חצי שעה החל העוצר אשר יימשך עד שלוש לפנות בוקר. אני חולף בתוך העיר העצורה במסגרת תדרוך מפקדים. כל מפקד מהגדוד החדש מצטרף משך הלילה למפקד המקביל לו בגדוד הקודם. אני, מפקד זוטר ביותר, מצטרף למפקד קומנדקר ברובע סג'עיה. הקומנדקר המדופן נוסע באיטיות דרוכה בין סמטאות הרובע. מגן פנים מפלסטיק יורד מהקסדה שעל ראשי ומאפיל על עיניי. אלה מעץ קשיח מתחככת במותניי. עם כל עצירה פתאומית היא ננעצת בצלעותיי. ביוב פתוח זורם במרכז הסמטאות. פחי זבל רבים הפוכים על גדותיהם ואיים של אשפה ניצבים במרכז הביוב הזורם. הזרקור המסנוור שבידי חושף חתולים וכלבים רבים. מדי פעם חוצים עכברושים מזהירים את הסמטה. אף בן אדם אינו נראה בשטח. כולם עצורים בבתיהם. כבר חודשים רבים עצורים בני אדם של עזה בבתיהם מעשר בלילה עד שלוש לפנות בוקר. רק עכברושים, חתולים, כלבים וחיילים רשאים לנוע חופשי בשעות העוצר. באחת עשרה אנחנו חונים בכיכר המרכזית של הרובע. מצטרפים אל קומנדקר שכבר חונה שם. כולם יורדים מהרכבים ומחליפים ביניהם קריאות "אהלן" ו"מה נשמע" ו"מה העניינים". אחר כך מתנהל ויכוח קולני על משחק חצי הגמר שהתקיים אחר הצהרים ברמת גן. מסביב בנייני מגורים רבים. אלפי משפחות מרובות ילדים עצורות בתוכם. אורות עמומים מתגנבים מבעד לתריסים המוגפים. מפעם לפעם אפשר להבחין בצללית של נפש עצורה מאחורי וילון מוסט. הוויכוח הקולני מעיר תינוקות, התינוקות מתחילים לבכות. הוריהם ממהרים להסות אותם. רק תינוקות מרשים לעצמם לבכות כשהם מתעוררים משנתם. ילדי עזה בני השלוש כבר למדו לחנוק את בכיים בלילות. כל משפחות עזה למדו לקבל בדממה שיחות רעים קולניות שגברי גושדנ מנהלים באמצע הלילה למרגלות חדרי השינה שלהם. מדי פעם אפשר לראות כיצד מנסה אחד העצורים לחנוק חריץ אור ורוד או תכול הבוקע מבעד הווילון. גם האבות הקשוחים ביותר של עזה לימדו את עצמם להיות עצורים למופת כאשר האבות מגושדנ מעירים את התינוקות שלהם בוויכוח קולני על משחק כדורגל. מאות אלפי עזתים למדו לעצור את עצמם בצורה כל כך מרשימה, עד שגברי גושדנ התרגלו להתעלם מהם לחלוטין משך שעות העוצר. בקלות ניתן לחשוב שאנחנו נמצאים עתה בכיכר המרכזית של עיר רפאים נטושה. רק הוזים בעלי כוח מדמה מסוגלים למדוד את עוצמת העוינות העצורה באחת עשרה בלילה סביב עשרת הגברים הקולניים בכיכר. רק הוזים כאלו מסוגלים לספור את כל החלונות מסביב לכיכר, להכפיל כל חלון בארבע (הערכה אינטואיטיבית של מספר נפשות ממוצע בחדר), ולקבל סכום משוערך של מספר רבבות עוינות המורכבות מאלפי תינוקות עוינים, זקנים עוינים, ילדים עוינים, ילדות עוינות, אמהות עוינות, כלבים עוינים, עִזים עוינות, גדיים עוינים, עפיפונים עוינים, מואזינים עוינים. עוצמת העוינות העצורה גורמת לי להתחלחל מעצם המחשבה שבשלושים הימים הבאים מוטלת עליי החובה לתפוס פיקוד על הקומנדקר הזה ועל הסמטאות הללו ועל הגברים הללו. עצב בלתי נמנע מתחיל להתפשט בגופי. לפני שהוא משתלט עליי אני מזריק לעצמי שתי מנות גדושות של עלמא די. בבת אחת מפסיק הרובע הזה להיות רובע סג'עיה ומתחיל להיות רובע נהרדעא. מיד לאחר מכן מתנהרים לי שבילי נהרדע כשבילי הרקיע, והעצב הבלתי נמנע הופך להיות יופי שלא מהעולם הזה. ואני מנווט את הכוכבים במסילותם כמו מואזין את סלסוליו. אלת הקטיפה שבידי משרטטת את השם המפורש על כל כוכב וכוכב ברקיע נהרדע. ברטט היא משרטטת את השם המפורש על פני אינספור כוכבים, שאינם אלא עפיפונים אחוזים בחבלי שנתם של אינספור ילדי עזה. אני סופר את הכוכבים – מאה שמונים ושבעה אלף ארבע מאות חמישים ושישה – כמספר ילדי עזה הישנים עתה ולופתים באגרופיהם הקטנים מאה שמונים ושבעה אלף ארבע מאות חמישים ושישה קצוות אי נראים של חוטי כוכבים. כשיתעוררו ילדי עזה, יהפכו כוכביהם להיות עפיפונים אי נראים המעופפים מעל לשמים. כשילכו לבית הספר יקשרו את החוטים האי נראים לילקוטיהם – העפיפונים האי נראים ילוו אותם לאורך הסמטאות וישמרו עליהם מכל צרה ומכל פגע רע, וימנעו מהם להבעיר צמיגים ולהציב מחסומים ולהשליך אבנים על הגברים של גושדנ. עם סיום הלימודים ירוצו הילדים מבעד לסמטאות הצרות אל מעט המרחבים שעוד נותרו להם, וישחררו את החוטים האי נראים ויורידו את עפיפוניהם במהירות עצומה דרך שבעת הרקיעים עד שיחזירו אותם אל שדה הראייה האנושי אשר למרגלות הרקיע התחתון. ...מדי פעם נופל כוכב מעל אחד הרבעים הרחוקים. כוכבי עזה נופלים כאשר ילדיה מתעוררים בשנתם ומושיטים את ידיהם מתוך חלום בלהות וקוראים לעזרה. אני ממהר אל הילדים הצועקים ומרגיע אותם. אחר כך אני סוגר בעדינות את אגרופם ולא מרפה ממנו עד שכוכבם מתייצב בשמים. את ששת הכוכבים הראשונים עצרתי בקלות תוך כדי נפילתם, אולם בדרכי אל הילד השביעי מגיחים לקראתי שלושה כלבי ענק רעולי פנים. אני שולח את ידי אל אלת העץ התלויה על חגורי, אך היא כבדה ביותר ואינני מצליח להניפה. אני קורס תחתיה והכלבים מתנפלים עליי. אני מנסה לירות בהם אבל המפקד היוצא תופס אותי בשתי ידיו ומחייך אליי חיוך מתנצל. לא נעים לו להעיר אותי אבל כמעט נפלתי מהקומנדקר הנוסע... "חוץ מזה כבר אחת אחרי חצות – עוד מעט מסתיים סיור הלילה ועדיין אינך מכיר את הגזרה שלך".