מלחמת אחים / עלמא די 10

העם היהודי הוא עם רבני מובהק. עם רב. מהחורבן ועד לתחייה דוכא המיעוט הריבוני של עם זה על ידי ההנהגה הרבנית ולא הצליח לפרוץ אל מעל לפני השטח. לקראת התחייה החלו להסתמן מעל לפני השטח רעידות של זרמי לבה ריבונית. רעידות אלו הכשירו את הקרקע לקראת התפרצות געשית של כל הזרמים הריבוניים אשר דוכאו בעם היהודי משך שנות אלפיים. על הלבה הריבונית הכבויה והפורייה התאפשרה הקמתה של מדינת היהודים. (מתוך "מה למעלה מה למטה")

שלוש חזיתות עיקריות למלחמת התרבות הפנים-יהודית בין הרבנים והריבוניים:

א. חזית עם ישראל

ב. חזית ארץ ישראל

ג. חזית תורת ישראל

בחזית "עם ישראל" התנהלו ויתנהלו הקרבות החשובים סביב שאלת "מיהו יהודי?" (האם קביעת זהותו הלאומית של האדם היהודי היא עניינם של רבנים או עניינו של האדם עצמו).

בחזית "ארץ ישראל" מתנהלים הקרבות סביב שתי שאלות עיקריות:

1. מה יהיו גבולותיה הסופיים של הארץ הזאת? – האם יהיו אלו גבולות בטוחים (וריבוניים) או שמא יהיו הם גבולות מובטחים (ורבניים).

2. מה יהיה אופייה החברתי והמוסרי של מדינת היהודים אשר תשכון לבטח בתוך גבולותיה הנ"ל? – האם היא תהיה מדינה דמוקראטית (ריבונית) או שמא מדינת הלכה (רבנית)?

חזית "תורת ישראל" היא החזית המדאיגה ביותר. כמעט שלא מתנהלים בה קרבות. אצל הרוב הדומם של העם היהודי שוררת תחושה שיש לרבנים מונופול בלעדי על מקורותיו התרבותיים של עם ישראל ועל מסורתו. אפשר לומר שההנהגה הריבונית לא מגלה להיטות מרובה להילחם על זכותה וחובתה לשחרר את תורת ישראל מן הלפיתה הרבנית. אם תימשך הפקרתה של החזית הזאת על ידי ההנהגה הריבונית, יגרום הדבר לאובדן המערכה בשתי החזיתות הנוספות.

תורת ישראל של הרבנים היא בראש ובראשונה מקור סמכות. תורת ישראל של האדם הריבוני היא אך ורק מקור השראה. כל עוד תמשיך תורת ישראל להיות נחלתם הבלעדית של הרבנים ימשיכו אלו לעשות בעם היהודי כבתוך שלהם כשהם מנופפים מולו בתורתם המאיימת. ביום שבו תקום הנהגה ריבונית שתפקיע את תורת ישראל מידי הרבנים ידע כל יהודי ויהודי ששבעים פנים לה. שבעים אלף ריבוא. מהיום ההוא ואילך יתחיל כל יהודי ויהודי לעשות במקורותיו התרבותיים כבתוך שלו. רק ביום הזה הוא יתחיל להיות עם חופשי בארצו.

יש, כמובן, כמה הבדלים מהותיים בין מלחמת התרבות הפנים יהודית הנגזרת מן המהפכה הציונית, לבין המלחמה החיצונית עם שכנינו הערבים.

א. המלחמה החיצונית עם האויב הלא-יהודי מיצתה את עצמה, ואילו מלחמת התרבות הפנימית עדיין בעיצומה.

ב. האויב הלא יהודי מוכן להכיר בזכותי לריבונות עצמית תמורת ויתורים חיצוניים מצדי על חלקים מהארץ המשותפת לו ולי. האויב הרבני-יהודי אינו מוכן להכיר בזכותי הריבונית להגדרה עצמית.

ג. המלחמה עם האויב הלא-יהודי היא חיצונית מעצם מהותה, והפתרון לה חייב להיות מחוץ לשדה הקרב. המלחמה עם האויב היהודי היא מהותית ופנימית. היא תוכרע אך ורק בשדה הקרב.

ד. המלחמה עם האויב הלא-יהודי חייבת להיפסק כי מעצם מהותה היא הרסנית ועקובה מדם. המלחמה עם האויב היהודי חייבת להימשך כי מעצם מהותה היא מפרה ומעשירה. ואם ישכילו הצדדים להמשיך ולאחוז בנשק קונבנציונאלי היא לא תגרום אפילו לשריטה קלה.

ה. אם חס וחלילה לא יושג פתרון מדיני למלחמה עם הלא-יהודים ימותו רבבות הרוגי המלחמה הבאה מוות סופי וקליני. לעומתם, רבבות הרוגי המלחמה הפנים-יהודית הבאה עלינו לטובה ימותו מיתת נשיקה באוהלה של תורה.