מקיץ תשל"ה ועד עצם היום הזה אני נע ונד בארצי ובמולדתי וממלא אולמות קטנים ונידחים, ודורש דרשות על זהותו היהודית של האדם הריבוני, ועל זהותו הריבונית של האדם היהודי, ועל הפרדת הלאום מהדת, ועל הפרדת הדת מהמדינה, ועל שחרור המקורות מהלפיתה הרבנית, ועל הצורך הקיומי ברנסנס ריבוני של הקלאסיקה היהודית, ועוד כהנה וכהנה סיסמאות – נכונות אמנם – אבל סיסמאות. לפעמים אני חוצב להבות בדרשותיי. ארור אני.
חמש עשרה שנה עברו מאז[1], ועדיין אני ממשיך לנדוד עם ה"סטנדר" שלי ולהציב אותו ב"מזרחים" ארעיים ולדרוש את דרשותיי הסיזיפיות. כל אותן שנים גוברים ספקותיי אבל אני ממשיך להאמין במה שאני אומר, ואני כמו נאחז בקרנות המזבח של אמונתי הריבונית. משנה לשנה אני משכלל את דרשותיי ולומד להסתיר את ספקותיי במיומנות מרשימה. משנה לשנה גוברת בתוכי השנאה לטון המתנשא והפרובוקטיבי המחפה על הספקות.
לפעמים אני מרגיש כמו מהדורה מוקטנת של בלעם. נביא זעם להשכיר של חילוניות שוקעת. אטרקציה. "חוזר בשאלה" המהווה משקל נגד מול הגל המדאיג והמסוכן של "הפונדמנטליזם היהודי החשוך". מין יהודי מומר כזה – אחד משלנו – שיודע להתווכח עם "הדתיים" בשפה שלהם. מין סמרטוט אדום שאפשר להניף מול השור הרבני המסתער ולצעוק "הולה!". לפעמים אני מרגיש כמו נכס מודיעיני – כאילו הייתי טייס סורי שערק עם מטוסו. עלה תאנה של תנועה רעיונית שוקעת שאיננה מסוגלת להשיב מלחמה תרבותית שערה ומסתפקת בשיגור בליסטראות ובקבוקי תבערה על ידי "חוזרים בשאלה" מתוסכלים ויתר לוחמי גרילה קפריזיים היודעים לצטט פסוק כהלכתו ולעשות הון (פשוטו כמשמעו) מהמטמורפוזה הנפשית הכנה והכואבת שעברו בנעוריהם.
לפני שתים עשרה שנה[2] כתבתי את הדברים הבאים ב"הגיעו שמים עד נפש" (שדמות תש"ם, 1980):
"...במשך ארבע שנות עבודתי במכונים לחינוך יהודי-ציוני שעל יד משרד החינוך, נתקלתי חזור והיתקל בתופעה של תלמידי תיכון "חילוניים" אשר טענו ש"הציונים האמיתיים הם בעצם הדתיים". הטיעון של זכותנו ה"דתית" על הארץ הפך להיות יותר ויותר הטיעון השגור בפיהם של צעירים "דתיים" ו"חילוניים" גם יחד. (באוניברסיטאות המשיכו שניים-שלושה פרופסורים להרצות בפני שישה-שבעה סטודנטים על היסודות הסוציאליסטיים-חילוניים של התנועה הציונית...)
עלה וצמח נגד עינינו בלבול מוחלט של מושגי יסוד בנושאי הזהות. הביטויים "דתי" ו"אורתודוכס" הפכו להיות היינו הך במושגי השפה העברית הישראלית. מי שלא היה אורתודוכס ממילא לא היה דתי, והוא נלחץ יותר ויותר אל הקיר שעה שנאלץ להגדיר את יהדותו. טענות ללאומיות יהודית בשל גורל, הזדהות היסטורית, תרבותית, לשונית וכדומה, הפכו פחות ופחות למתקבלות על הדעת. אחר כך התרחבה המשוואה: דתי=אורתודכס=יהודי. בימים אלו מתרחבת המשוואה המשולשת למשוואה מרובעת: אורתודוכס הריהו דתי והריהו יהודי והריהו ציוני. ועוד היד נטויה (הריהו מאמין והריהו מוסרי והריהו בעל ערכים ועוד ועוד. והיפוכיהם ב"חילוני").
באותה תקופה הרביתי להיפגש עם מחנכים ומנהלים בזרם הממלכתי וההתיישבותי. כרוכל מיואש המכריז על מרכולתו נאלצתי לפרט באוזניהם את תוכנית הסמינר הציוני-יהודי: עיסוק חי בסוגיות אקטואליות ממשנתם של חוזי הציונות; פגישה עם עולמם של החלוצים ואנשי העליות; לימוד פרקי משנה, תלמוד ומדרש; קבוצות דיון על זהות יהודית וכו'.
כמה ממנהלי מוסדות חינוך קיבוציים השיבו לי תשובות ברוח הדברים הבאים: על הרצל וברל כצנלסון אפשר לשמוע בבית הספר. "מה שמעניין את התלמידים הוא משנה, תלמוד, ומעט אידישקייט. ואם במשנה ותלמוד מדובר – מדוע יקבלו אותם מכלי שני ב"אורנים" שעה שהם יכולים לפגוש במקומות אחרים יהודים אותנטיים שתלמודם משולב בשירה חסידית, קטעי תפילה, ובמעט חום וחוויה דתית..."
אמרה לי מורה בת עמק הירדן באחת השיחות הללו: "גורדון? עלייה שנייה? – זה יהדות?!..."
או שהייתי נתקל בטיעון הנפוץ: מה אתה כל כך דוגמאטי? מדוע אתה חושש להפגיש את הבנים שלנו עם השקפת עולם מנוגדת לזו שלך? ובכלל, אם תפיסת עולמם כה מושכת – אולי באמת יש בה משהו?
אחר כך אני נפגש עם התלמידים ושואל אותם אם הם יהודים.
"אנחנו? לפעמים אנחנו יהודים. הם הרבה יותר יהודים מאתנו. הם יום יום יהודים".
"ויהדות? מהי יהדות לגביכם?"
"יהדות זה יפה. זה רחוק. זה עתיק. זה בהרי חברון. בהרי צפת. יהדות זה חוויה..."
יהדות זה חוויה. בן העמק עולה אליה לרגל. לירושלים. הוא מקשיב קשב רב לשומרי-גחלת עמו המוכיחים לו ממשנה מפורשת שגם הוא יהודי. יהודי טוב אפילו. אבל...
עיניו פעורות – ספק מהופנטות ספק משועשעות. מדי עשר דקות הוא שולח יד רועדת אל ראשו לבדוק אם לא נפלה כיפת הקרטון ארצה.
אל תשלח ידך, נער, כיפת הקרטון מעוצבת במיוחד על פי מידות ראשך. גם אתה יהודי. יהודי טוב אפילו. אבל... יש יהודי עם כיפה שחורה, יש יהודי עם כיפה סרוגה, יש יהודי עם כיפה מקרטון...
נערנו די מרוצה להיות יהודי מקרטון. זאת, אולי, הסיבה העיקרית לרצונו לשמוע על זהותו העצמית בישיבת "מרכז הרב" ולא אצלו בבית. במודע או שלא במודע הוא שותף לעסקה רוחנית משתלמת אשר מעניקה לו את הזכויות הבאות:
א הוא רוכש לעצמו זהות עצמית מן המוכן.
ב הוא פוטר עצמו ממצבים של ניכור לאומי.
ג הוא נחלץ מן הצורך להתחייב.
נציגי הרבנות אינם מציבים בפניו כל אתגר ממשי. הם אינם מכריחים אותו לבוא לידי עימות קיומי עם שאלת זהותו והשקפת עולמו. הם אינם מערערים על אורח חייו. אדרבא, הם עונים אמן א-פריורי אחר כל מעשיו וטופחים לו על הכתף באחוות אחים.
מדוע אם כן שלא יעלה אליהם לרגל מדי שנה? – הם ישירו לו שירים חסידיים מתובלים בשירי מולדת, יספרו לו סיפורי גבורה עטורי הוד, ויקראו בפניו פרקי אגדה אפופי מסתורין.
לפני שייפרדו הם יחתימו את תעודת הזהות שלו. יאריכו את תוקף יהדותו בשנה נוספת". (מתוך "הגיעו שמים עד נפש" שדמות עה תש"ם)
את הדברים הללו כתבתי ופרסמתי לפני שתים עשרה שנה. את הדברים הבאים כתבתי לצדם ולא העזתי לפרסם:
"...כל הסמינרים הציוניים הללו הם קצה הקרחון של המחיר הכבד שדורות הקרטון הצעירים נאלצים לשלם עד עצם היום הזה לסבים ולסבתות המהפכנים שלהם – חלוצי הגשמת חזון השחרור של התנועה הנ"ל.
הם משלמים אותו בגופם ("למה לכם ללמוד היסטוריה יהודית? – לכו לשחק כדורגל..."[3]), בנפשם ("נפש יהודי הומייה") ובממונם (חמש מאות דולר – עלות חמישה ימי סמינר ציוני לנער אחד).
עד כמה שאני מצוי אצל הנושא הזה נדמה לי שישנה רק תופעה ציונית אחת שהיא יותר טרגית, שההכרח שלה יותר מגונה, ושהעלות שלה הרבה הרבה יותר יקרה – שירותם של בני הדור השלישי והרביעי למהפכה הציונית בשטחים הכבושים.
רק על פני השטח אין קשר בין שתי הטרגדיות הציונות הללו...
...כל ההתעסקות האובססיבית הזאת בשאלת הזהות היהודית היא בזבוז עצום של אנרגיה, ואיבוד פוטנציאלים אדירים של יצירתיות. הרבה יותר טוב היה לחוסננו המוסרי והגשמי אם במקום כל הסמינרים הציוניים וסמינרי הזהות היו מארגנים סמינרי אמנות וספורט.
כל עוד תימשך ההתעסקות האובססיבית הזאת לא נהיה עם נורמאלי. כל עוד יישאר בארץ ישראל אפילו מעגל אחד של נערים אשר יתעסקו בסוגיית "במה אני יהודי?" לא תוגשם המהפכה הציונית ולא תמלא את ייעודה כתנועת שחרור לאומית – תנועה לשחרור סופי ומוחלט משאלת ההתעסקות האפולוגטית בדבר זכותו של הבנאדם להגדיר את עצמו בעצמו.
הטרגדיה היא שההתעסקות העצמית הזאת היא בלתי נמנעת. ואין לטרגדיה זו עדות כואבת יותר מאשר נער יהודי, דור רביעי בארץ, השואל "במה אני יהודי?" בשפתו העתיקה של העם היהודי, שאיננה רק שפת האם שלו, אלא גם שפת האם של הסבתא שלו..."
"... ואולי לא יהיו הדברים מעולם?...ואולי אינך אלא מאמין אובססיבי ומפונק? אולי מתוך עצלות ופחד אתה ממשיך להיאחז בקרנות המזבח הציוני ותולה עצמך באילנות גדולים ואכזריים של מהפכנים ריבוניים מראשית המאה?...
הרי כל אותם מהפכנים היו "אברהמים" כאלו בעלי תוכן ריבוני מיוסר, אשר הלכו להם מארצם וממולדתם ומבית אביהם על מנת לחפש מסגרת "ביתית" שיוכלו למלאה בתכניהם הפנטסטיים שאינם אלא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אולי כבר הגיע היום שבו תכיר בעובדה שדווקא ארצך ומולדתך ובית אביך מונעים מהתוכן הריבוני ההוא להיות מיושם. מדוע לא תמשיך בדרכם ותצא לדרך?
הרי הפונדמנטליסט המוסלמי משדר לך: "זה הבית שלי בלבד, והפונדמנטליסט היהודי משדר לך: זה הבית שלי בלבד.
הפונדמנטליסט המוסלמי משדר לך: יהודי, לך מכאן...
הפונדמנטליסט היהודי משדר לך: לא יהודי, לך מכאן...
אז מה עוד אתה עושה כאן? – הטרם תדע כי אבדה הארץ? – הבאמת ובתמים תחפוץ שייקלעו ילדיך למלחמת ג'יהאד אכזרית בעקבות הכרזתה של ממשלת ישראל לעתיד לבוא על בניית בית המקדש השלישי על חורבות אל אקצה?
אולי חובתך המוסרית הראשונה במעלה היא לבוא אל כמה שיותר צעירים ולהגיד להם: "לכו! הפונדמנטליסטים המוסלמים והיהודים לא יתנו לכם להיקלט כאן לעולם..."
אולי לא אמונת אמת היא הדוחפת אותך לעבור ממקום למקום ולהרצות את הרצאתך הזאת בדבר ה"ציונות הריבונית"? אולי אין זאת אלא אובססיה איומה ונוראה של יהודי גלותי שאיננו מסוגל להשתקע ,והוא עובר ממקום למקום ופורש את החלום האספמי שלו על יהודיות כמסגרת לאומית, ועל ארץ ישראל כבית לאומי שבתוכו יש להשתקע אחת ולתמיד, ולרהטו במין ריהוט דמוקרטי, הומניסטי, ריבוני בלה בלה בלה...?"
גם את הדברים הללו כתבתי לפני שתים עשרה שנה ומאז – אם לנקוט בלשון המעטה – לא השתנו הדברים לטובה.
הלוואי שאתבדה, אבל יש לי תחושה איומה שבשתים עשרה השנים הבאות אמשיך להיות דרשן ריבוני נודד בין גטאות סוציאליסטיים ותחומי מושב חילוניים. כנר זעום עפעפיים על גגות מטים ליפול של מרכזי הדרכה ממושכנים. חוצב בורות נשברים. סמרטוט אדום.
Comments