על מאהבי התורה ועל הנואפים אִתה לפרקים / עלמא די 33

"ריש לקיש מתוך שהיה הוגה הרבה בתורה היה יוצא מחוץ לתחום שבת והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר: ("איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת), באהבתה תשגה תמיד..." (ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ו)

התורה המצווה אוסרת באופן מפורש לצאת מתחום שבת. היא תוחמת את היישוב בקו גבול שאסור לחצותו בשבת ומותר לחצותו בששת ימי המעשה. התורה הנלמדת לעומת זאת, איננה תוחמת את לומדה בתחומים של זמן ומקום. הוא הוגה באהבתה תמיד ושוגה בה יומם ולילה – בשוכבו ובקומו, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך. הוא אינו מסוגל להסיח דעתו ממנה, ואינו מסוגל לשאת את עצם המחשבה שאפשר ללמוד אותה לפרקים. ריש לקיש, מגדולי מאהביה של התורה בכל הזמנים, אמר וחזר ואמר שכל מי שלומד תורה לפרקים הריהו "נואף אשה חסר לב".[1] כשריש לקיש מדבר על אשה הוא מתכוון כמובן לתורה שהיא האשה הנשית ביותר בעולמו. אם לומדים תורה לא נואפים, אמר ריש לקיש, לא משננים אותה לפרקים ולא קובעים לה עתים ולא באים אליה לדף יומי חפוז. ניאוף לא פחות חמור הוא ניאופו של כל מי שמהלך עם תורתו בדרך, ומסיח ממנה את דעתו ואומר "מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה"[2] . נואף כזה מתחייב בנפשו. פשוטו כמשמעו. איך בכלל אפשר לשים לב לקיומם של נירים ואילנות תוך כדי מעשה הלימוד? ואיך אפשר לשים לב לקיומו של תחום שבת? אז ריש לקיש הולך ולומד ומסתבך וגומא מרחבים בלתי מודעים, ויוצא מן התחום המותר ונכנס אל התחום האסור, ומאבד את יכולת ההבחנה בין קודש לחול. החול אוזל מתודעתו ונבלע בתוך מרחבים אינסופיים של שבת. חיי עולם ניטעים בתוכו. חיי שעה נעקרים. חיי שעה הם חיי תחום. חיי עולם הם חיים נטולי תחום. התורה המצווה תוחמת למקיימיה כל רגע ורגע מחיי השעה שלהם[3]. התורה הנלמדת מעניקה ללומדיה חיי עולם. התורה המצווה מתייחסת בפרוטרוטיות כפייתית אל כל הפרטים האפשריים של הכאן והעכשיו. התורה הנלמדת נושאת את לומדיה על כנפי ההשראה אל המרומים שמעבר לכאן ולעכשיו. משטח ההשראה של התורה הנלמדת הוא מצוותיה של התורה המצווה. תוך כדי דרכו הלא מודעת אל העל תחומי לומד ריש לקיש ברוב דעת את התחומי. הוא לומד את התחומי ועובר עליו תוך כדי לימודו אותו. עד היום הוא יוצא את התחום וחוזר כלעומת שבא מבלי לדעת שהוא מחלל שבת. עד עצם היום הזה מתחדשת עליו תורתו בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה. ונס נצחי מתרחש לו בכל שעה ושעה: השיגיונות, אמנם נהפכות לו לשגגות, אך השגגות שבות ונהפכות למצוות. מתוך שהוא לומד הוא מבטל את קיום מצוות תחום שבת, אולם מתוך שהוא מבטל את מצוות תחום השבת הוא מקיים את מצוות "באהבתה תשגה תמיד". רק כאשר מביאים אותו שיגיונותיו לידי שגגה מוחלטת נטולת כל מודעות, הוא מצליח לקיים על הצד הטוב ביותר את "מצוות" "באהבתה תשגה תמיד..." ריש לקיש איננו התלמיד חכם היחידי שהתורה הנלמדת מפתה אותו לדבר עבירה, וגורמת לו לקרוע מתוך אהבה יתרה את החוטים של התחום שבת. יש עוד הרבה כאלו. אחד מהם הוא נחמיה בן חנילאי. גם הוא חצה את תחום השבת מפני שנמשך על ידי התורה הנלמדת, אבל הוא, להבדיל מריש לקיש, הבחין בכך בעת שהיה כבר מחוץ לתחום. גם חלק מחבריו הבחינו בכך, ואחד מהם – רב חסדא – בא אל רב נחמן ואמר לו: "נחמיה תלמידך שרוי בצער..." רב נחמן ותלמידיו טכסו עצה ומצאו פתרון הלכתי שהיה בו כדי לעזור לנחמיה להיחלץ מן המלכודת שבתוכה הוא היה לכוד.הם חילצו אותו במסירות ובהקרבה מתוך האזור הממוקש, והוא לא זז ממקומו עד תום החילוץ ההלכתי. [4] מצבו של נחמיה בן חנילאי הרבה יותר גרוע מריש לקיש. הוא מתמכר לפרקים ואינו מסוגל להביא את עצמו לידי התמכרות מוחלטת. פתאום, באמצע מעשה הלימוד, הוא נעשה מודע לאי המודעות שלו, ומצבו גרוע כמעט כמו זה של חוני הבבלי הטראגי. פתאום הוא מוצא את עצמו שבוי בכבליה של התורה המצווה או כפוף לחוקי המשיכה והכבידה של עולם ב'. הוא לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להתמכר לתורתו השמיימית, וייאושו מתחיל להיות ייאוש מדעת. ייאושו של ריש לקיש לעומת זאת הוא ייאוש שלא מדעת. אשריו וטוב לו.

[1] נואף חסר לב:בבלי סנהדרין צט, ע"ב; [2] מה נאה אילן זה: ראי/ה משנה אבות פ"ג מ"ז [3] ובשעה תלמודית יש כידוע קרוב לששים אלף רגעים ("וכמה הוא רגע? – אחד מחמשת אלפים ריבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה (58888) בשעה" – תלמוד בבלי ברכות דף ז עמוד ב) [4] ראי/ה בבלי עירובין מג, ע"א

[1] נואף חסר לב:בבלי סנהדרין צט, ע"ב; [2] מה נאה אילן זה: ראי/ה משנה אבות פ"ג מ"ז [3] ובשעה תלמודית יש כידוע קרוב לששים אלף רגעים ("וכמה הוא רגע? – אחד מחמשת אלפים ריבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה (58888) בשעה" – תלמוד בבלי ברכות דף ז עמוד ב) [4] ראי/ה בבלי עירובין מג, ע"א