בדיוק היום בעוד שבוע - בעיצומו של היום השמיני - יפרצו נדב ואביהוא את המחסום האחרון, ייכנסו לקֹדש הקֹדשים, ויעלו את עצמם לעולה. אלהים כבר יחכה להם מאחורי הפרגוד, ובעזרת קרן לייזר שלא מהעולם הזה הוא ישרוף אותם כליל על קִרבם ועל כרעיהם. שני חוטים של אש יֵצאו מבית קֹדשי הקֹדשים וייחלקו לארבעה - שניים ייכנסו בחוטמו של נדב ושניים בחוטמו של אביהוא, ותישרף נשמתם ויישרף גופם.[1] האוויר האביבי יהיה ספוג בארומה מדליקה של רֵיחַ נִיחוֹחַ לה'. כל המרחב הווירטואלי שבין הר המוריה וגיא-בן-הינום יִהְיֶה חָרוּךְ לְאַלְלָה.
בהר המוריה, כזכור, העלה אברהם אבינו לעולה את יצחק בנו - ראש וראשון לכל קורבנות העולה האנושיים המוזכרים בברית הישנה היהודית-נוצרית-מוסלמית. בגיא-בן-הינום העלו בני אברהם ויצחק את בניהם לעולה, כמו שנאמר: "ובנו במות התופת אשר בגיא-בן-הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש"[2], ונאמר: "ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל"[3], ונאמר: "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא-בן-הינום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך".[4] ביום השמיני - בדיוק היום בעוד שבוע - יצטרפו נדב ואביהוא ליחידה המובחרת של הקורבנות הקדושים המרחפים עד עצם היום הזה על פני המרחב הווירטואלי שבין הר המוריה (מסגד אל אקצה) וגיא-בן-הינום. (משכנות שאננים. הכנסיה הסקוטית. בריכת הסולטן. חוצות היוצר. הסינמטק)
ביום השמיני - בדיוק היום בעוד שבוע - ייחנך משכן חדש על פני המרחב הווירטואלי שבין הר המוריה וגיא-בן-הינום. כל יום שמיני הוא בדיוק היום בעוד שבוע, וכל משכן חדש שוכן בדיוק בלב לִבו של המרחב הווירטואלי שבין הר המוריה וגיא-בן-הינום.
ולכל נדב ואביהוא יש אמא אלישבע ואבא אהרֹן.
בדיוק שלושים יום לאחר שיישרפו כליל - בסוף השבוע של פרשת אחרי מות קדושים - יתקיים טקס זיכרון מפואר לנדב ולאביהוא. אבא אהרֹן יקרא שירים מפרי ביכוריו של אביהוא, ואמא אלישבע תגיד דבר תורה עסיסי המושתת על חידושי התורה האחרונים של נדב. כל הקהל הקדוש והנאור יתרגש מאוד מעצם העובדה שאבא קורא שירה ואמא מלמדת תורה. מישהי אפילו תדרוש מדרש נועז, ובמהלכו תדבר על כך שפרשת אחרי מות שני בני אהרֹן, צריכה, בעצם, להיות פרשת אחרי מות שני בני אהרֹן ואלישבע. אחר-כך ישירו באנגלית ובעברית את שירו של ליאונרד כהן על עקידת יצחק, ויהיה כל-כך עצוב וכל-כך מרהיב וכל-כך נוגע ללב. ויהיה כל-כך ישראלי וכל-כך יהודי וכל-כך אוניברסלי. ויהיה כל-כך נשי וכל-כך גברי. פוסט-מודרני לאללה...
מרהיב ונוגע ללב ככל האפשר - לא נוכל להרחיב כאן את הדיבור על טקס עתידי שיחול בעוד שבעה ושלושים יום. בשעת חירום זו מוטלת עלינו חובה קדושה להתגבר על תשוקתנו הקמאית להעלות באוב את יגון העתיד. אל לנו להקדים את המאוחר, ולהשקיע את עצמנו בפרשה עתידית כל-כך כמו אחרי מות קדושים. עלינו לרסן את עצמנו ולשוב במהירות לפרשת צו, שהיא הפרשה הנצחית של היום הזה.
כי היום הזה כאמור, חל תמיד שבוע לפני "היום השמיני". כשברא אלהים את עולם בי"ת הוא עיצב אותו על-פי מתכונת של שבעה ימים בשבוע. היום השמיני, לפיכך, הוא בדיוק היום בעוד שבוע. כך היה וכך יהיה מאז ועד עולם. פרשת שמיני, לפיכך, היא תמיד הפרשה של היום בעוד שבוע. פרשת צו, לעומת זאת, היא תמיד הפרשה שלפני פרשת שמיני. פרשת צו היא ההזדמנות האחרונה למנוע קורבנות אדם מיותרים. היא פרשת צו חירום, פרשת צו גיוס, פרשת צו פיוס, פרשת צו קריאה, פרשת צו השעה, פרשת צו שמונה. פרשת צו שמיני.
פרשת צו היא תמיד פרשת לפני מות קדושים. בשבוע הבא כבר יהיה מאוחר. כל המרחב הווירטואלי שבין הר המוריה וגיא-בן-הינום יהפוך ליום שהוא לא יום ולא לילה.
אלהים יושב שבעה על עצמו ועל עולמו[5]
תשעה חודשים שמר משה בלִבו את הסוד האלוהי על חנוכת המשכן בקורבן אדם. בדיוק שבוע לפני יום החנוכה הוא הורה לאהרֹן נדב אביהוא אלעזר ואיתמר לשבת שבעה על שניים מהם. וכדי להמתיק את רוע הגזירה צירף משה מדרש תנחומים מתוך מדרש תנחומא: "שִׁמרו אבלות שבעת ימים, שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול".[6]
מדרש תנחומא זה מדבר על צרה אלוהית שאינה אלא חצי נחמה אנושית. אתם לא תהיו הראשונים היושבים שבעה על המתים שטרם מתו - קדם לכם אלהים שהתנחם על כי עשה את האדם וברא את עולם בי"ת, והתעצב אל לִבו והתאבל על עצמו, וישב שבעה על כל הילדים, הילדות, הנשים, הגברים, הזקנים, הזקנות, החיות, הפרחים והצפורים שהוא עתיד להטביע ביום השמיני.
השמועה על אלהים היושב שבעה על עולמו עשתה לה כנפיים אצל מלאכי השרת שנכנסו אצלו וניסו לנחמו. על אף מאמצי הניחומים הכבירים מיאן אלהים להתנחם, והתייסר קשות. מלאכי השרת לא היו מסוגלים לשאת את מראה האל המתעצב אל לִבו, וניסו לומר לפניו שירה חדשה שתשכיח ממנו את סיוט הטבועים שבדרך. אלהים עצר את השירה במהלך מעופה וגער במלאכים: "מעשה ידי טובעים ואתם אומרים שירה?!"
מלאכי השרת נאלמו דום, והותירו את מבצע התנחומים לאותיות הפורחות ולקו"ף-רי"שים שלהן. בדרכים שונות ומגוונות ניסו הקו"ף-רי"שים לעודד את אלהים, ולהזכיר לו שיהיו עולמות אחרים אחרי המבול. שלושה מהם – הקו"ף-רי"ש-עי"ן, הקו"ף-רי"ש-פ"ה והקו"ף רי"ש צדי"ק - אף שלחו אליו את אותיות פ"ה עי"ן וצדי"ק כדי להציג בפניו מודלים אפשריים של עולם פוסט-מבולי.
העי"ן נכנסה ראשונה ועשתה לאלהים עיניים, ואמרה: "ריבונו של עולם, עיוני,עולם... המילה עולם מתחילה בי ... ברא בי את עולמך"… והאל אמר "לא!", והעי"ן שאלה "מדוע"?, והאל השיב: "מפני שבך עתידין מנאפין לעבור עבירה, שנאמר 'וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף', ובך אני עתיד לעשות דין עם הרשעים שלאחר המבול, שנאמר 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה' ". והעי"ן עשתה עוד עין אחת ויצאה בעינייםעצומות.
אחר-כך נכנסה הפ"ה כניסה דרמטית במיוחד. ללא מילים. בפה פעור היא הציגה פנטומימה פסאודו פמיניסטית על הפסוק "פיה פתחה בחכמה". ואלהים הפסיק אותה באמצע הפרודיה הפלצנית, והבהיר לה שבה עתידין ישראל לפעור פיעור לפני בעל פעור, ולפרוע פריעה לפני עגל הזהב, ולצעוק "פיר-סו-מות!"... והפ"ה יצאה מלפני האל בפה פעור ובפחי נפש…
רגע לפני שאנחנו הולכים להטביע את מעשה ידינו
גם הצדי"ק לא אמרה מילה - רק גִּלגלה עיניים חֶלמוניות כלפי מעלה. ואלהים צִקצק לה בשפתיו, וציווה "תצאי בחוץ! - בגללך יציקו לכל צדיק וְרֵעַ לו לפחות שלושה 'רעים צדיקים', ויפצחו בשירת 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב', ואחר-כך יצטטו ציטוטים מצמררים המצדיקים את כל צרותיו ומצוקותיו (כמו הציטוטים המצמררים הקובעים שכל מצורע הוא בעצם מוציא שם רע)".
והצדי"ק לא יצאה בחוץ...
אלהים צעק וצווח וצרח והצדי"ק לא יצאה בחוץ. היא אף הציעה לאלהים לבדוק היטב בציציותיו, ולפשפש במזוזותיו, ועמדה על כך שיש להקים ועדת חקירה שתבדוק פעם אחת ולתמיד את אחריותו של אלהים למבול, ואת הקשר בין כשלון פרוייקט האדם, לבין העובדה שהאדם נברא בצלם אלהים...
אלהים שחשש להסתבך עם מסקנותיה של ועדת החקירה נאלץ לבקש את הקו"ף-רי"ש-צדי"ק לגנוז את ההצעה. כתמורה התחייב אלהים לעצב את העולם שלאחר המבול על-פי תו התקן של האות צדי"ק. הקו"ף רי'ש צדי"ק היה מרוצה מאוד - תוכניתו להשתלט על העולם יצאה לפועל. כבר למחרת נשלח נֹח-איש-צדי"ק (צדיקמן) להתייצב בפני האלהים.
נֹח-איש-צדי"ק היה נחנח לאללה. ממש ילד-טוב-ירושלים. חולצה לבנה בתוך המכנסיים, וגרביים ארוכים עד הברכיים. כל אשר ציווה אותו אלהים הוא עשה פעמיים, כמו שנאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".[7] אלהים אמר: " 'קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי'[8] - קץ כל הילדים, הילדות, הגורים, הגוזלים, הגדיים והסייחים. אי-לכך, נֹח-איש-צדי"ק, עשה לך תיבה ממוגנת על-פי מידות 30X50X300 אמה, והצלת את נפשך!' ". נֹח עבר לדום מתוח, אמר "כן אדוני!", רשם את המידות והלך להביא ארגז כלים. אף פעם לא שאל שאלות. אלוהיו של נֹח-איש-צדי"ק תמיד צודק. יש לו אלף ואחת סיבות טובות להטביע במבול את כל התינוקות והגורים. הוא לא חייב לתת לאף אחד דין וחשבון. בשביל זה בדיוק הוא אלהים.
צייתנותו של נֹח-איש-צדי"ק מצאה-חן בעיני אלהים שחדל להתעצב אל לִבו, וחדל להתנחם על כי עשה את האדם. במוצאי היום השביעי קם אלהים ממיטת אבלו, התיישב על כיסא רם ונישא, וכינס את הקבינט של מעלה כדי להורות על פתיחת כל הברזים וכל ארובות השמים.
כשהתכנס הקבינט אמר אלהים: "כשם שעשינו אדם בצלמנו כך נעשה מבול בדמותנו – ה' נתן, ה' ייקח, יהי שם ה' מבורך… נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא - עכשיו, משנברא, יפשפש במעשיו[9]ויהיה נֹח איש צדי"ק. אז רגע לפני שאנחנו הולכים להטביע את מעשה ידינו, אני רוצה להציג בפניכם את נֹח-איש-צדי"ק, ולהבטיחכם נאמנה: 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ'... ".
יום לאחר ששלח הקו"ף-רי"ש-צדי"ק את נֹח-איש-צדי"ק לנחם את אלהים הוא מיהר לשלוח את שלוש קרציותיו הבכירות לנחם את נדב ואביהוא היושבים שבעה על עצמם. שלוש קרציותיו הבכירות של הקו"ף רי"ש צדי"ק הם אליפז, בלדד וצופר המוכרים יותר כשלושת רעי איוב, או סתם כ"שלישיית רעים". בכתב המינוי שקיבלו השלושה נאמר, בין השאר, כי במסווה של ניחום אבלים עליהם להתעלק על נדב ואביהוא, ולא להרפות מהם עד שימציאו להם כמה שיותר חטאים.
הקו"ף-רי"ש-צדי"ק הבהיר לשלושת הרעים עד כמה מורכבת ועדינה משימתם, שכן, מסתובבת שמועה הקובעת כי מותם של נדב ואביהוא אינו תלוי כלל בחטאם, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן התוכנית האלוהית עליה הודיע אלהים למשה כבר למחרת מעמד הר סיני. על-פי אותה שמועה נדב ואביהוא אינם מתוארים כלל כחוטאים, אלא כקדושיו הבכירים ביותר של אלהים.
"למותר לציין", הוסיף הקר"צ, "כי שמועה זו עלולה להנחית מכה קשה על שלטונה של כת הצדי'קים בעולם שלאחר המבול. בשלב זה לא ברור מי, בדיוק, עומד מאחורי מסע ההקדשה הזה, ומי מממן את פרסומיה של כת הקדושים המסתורית המאיימת על שלטונה של כת הצדי"קים. אי-לכך, אין לבחול בכל אמצעי, ויש לייצר מדרשים רבים ככל האפשר על חטאי נדב ואביהוא. יש להפנים עמוק ככל האפשר את התחושה כי אין בכלל דבר כזה 'צדיק נעזב', או 'צדיק ורע לו', ואחרי ככלות הכל 'איש בחטאו יומת'...".
מיד עם קבלת כתב המינוי נכנסו שלושת הרעים לספריית הַמְּתִיבְתַא דְאַרְקִיעַ, וחיפשו בתוך הכונן הסמוי של התורה שבעל-פה מדרשים על מותם של נדב ואביהוא. בסריקה ראשונית הם מצאו לא פחות משנים- עשר(!) חטאים ופשעים המצדיקים את מותם העתידי של שני האחים. הם למדו היטב את כל חטאי נדב ואביהוא, החזירו את הכונן הסמוי למקומו וירדו ארצה לניחום אבלים בפתח אוהל מועד. נדב ואביהוא ישבו שם שבעה לצד אהרֹן אלעזר ואיתמר, כשהם ממתינים בחרדת קֹדש לבואו של היום השמיני.
הרבה סייחים מתו ועשו מהם שטיחים על גבי אימותיהם
לאחר רגעים של שתיקה פתח אליפז ואמר: "על שלושה פשעים מתו נדב ואביהוא - על שלא היו להם בנים[10], ועל שלא היו להם נשים[11], ועל שהורו הלכה בפני משה".[12] נענה בלדד ואמר: "על שלושה פשעים נוספים מתו נדב ואביהוא: על שנכנסו לקֹדש הקֹדשים בלא רחיצת ידיים ורגליים[13], ועל שנכנסו לקֹדש הקֹדשים מחוסרי בגדים[14], ועל שנכנסו שתויי יין לקֹדש הקֹדשים.[15] נענה צופר ואמר: 'על חמישה פשעים נוספים מתו נדב ואביהוא: על הקריבה[16], ועל ההקרבה[17], ועל אש זרה[18], ועל שלא נטלו עצה זה מזה[19], ועל שהורו הלכה בפני משה רבם, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.[20]
שב אליפז ודרש: "לא מתו בני אהרֹן אלא משום שהביטו באלהים כאדם המביט בחברו, שנאמר 'ויחזו את האלהים' - מלמד שהגיסו את לִבם ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה כאדם המביט בחברו מתוך מאכל ומשתה...".[21]
נענה צופר ודרש: "לא מתו נדב ואביהוא אלא משום שחצנותם הרבה - הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם, והם סירבו לכולן ואמרו: 'אחי אבינו מלך, ואבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא, ואנו סגני כהונה - איזו אשה הוגנת לנו?…'. אפילו דוד המלך הזדעזע משחצנותם וכתב בתהלים: 'בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו' - למה בחוריו [נדב ואביהוא] אכלה אש? - על-ידי שבתולותיו לא הוללו...' ".[22]
הוסיף בלדד חטא על פשע, וקבע כי כבר למחרת מעמד הר סיני גזר אלהים את דינם של נדב ואביהוא למוות כעבריינים. "כאשר הורה אלהים למשה: 'עלה אל ה' אתה ואהרֹן נדב ואביהוא'[23] היו משה ואהרֹן מהלכין תחלה, ונדב ואביהוא היו מהלכין אחריהם ואומרים: 'מתי ימותו שני זקנים אלו, ואנו נוהגים שררה תחתיהם?'. אמר להם אלהים: 'אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום' הרבה סייחין מתו ועשו מעורותיהם שטיחים על גבי אמותיהם... ".[24]
מדוע, על-פי כת הצדי"קים, לא הוצאו נדב ואביהוא העבריינים להורג כבר למחרת קבלת התורה? - כי אלהים לא רצה להרוס לבני-ישראל את שמחת הכלולות של מעמד הר סיני, ודחה את ביצוע גזר דינם לשמחה הבאה, שהיא שמחת חנוכת המשכן. "כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני הורג עכשיו את נדב ואביהוא אני מעכב שמחת התורה. עוד מעט מגיעה שמחתי, ומוטב שאהרגם ביום שמחתי. זהו שאמר הכתוב 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו.[25] - 'ביום חתונתו' זה יום מתן תורה, 'וביום שמחת לִבו' זה יום חנוכת אוהל מועד...[26]
לעולם לא נדע את האמת המסתתרת מאחורי מותם המסתורי של נדב ואביהוא. גם אם יוקמו אלף ועדות חקירה לא נדע אם ביום השמיני (בדיוק היום בעוד שבוע) ימותו נדב ואביהוא כפושעים סדרתיים או כקדושים עליונים. על-פי אסכולת הצדי"קים עלולים נדב ואביהוא למות בגלל פשעיהם המרובים. על-פי אסכולת הקדושים עשויים נדב ואביהוא לעלות על המוקד כמו שתי עולות קדושות ועשויות היטב. בין כך ובין כך מדובר במוות צפוי מראש שנקבע על-ידי אלהים למחרת מעמד הר סיני. בין כך ובין כך אפשר לסמן כבר עכשיו את מותם העתידי של נדב ואביהוא כאירוע המרכזי בתוכנית החגיגית לציון אירועי יום שמחת לִבו של אלהים.
[1] על-פי ספרא שמיני פרשה א', סימן כ"ג, והשווי/ה ספרא שמיני פרשה א', סימן ל"ד [2] ירמיהו ז', ל"א [3] שם י"ט, ה' [4] שם ל"ב, ל"ה [5] " 'ויאמר משה אל אהרן ואל בניו:...מפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים… ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה... אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם, שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול… ומנין שנתאבל הקב"ה שבעה ימים לפני שהביא את המבול? - שנאמר 'וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו' ואין עציבה אלא אבל... באותה שעה שמר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול שנאמר 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ… ' כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהן מדת הדין ונשרפו שנאמר 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'' בא משה ואמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר 'בקרובי אקדש'" (והיכן דבר? - בהר סיני: 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי')… וכך אמר משה לאהרן: 'בעת שאמר לי 'בקרובי אקדש' חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני '". "וידום אהרן" - היה לו הדבר לנחמה…" (מדרש תנחומא, שמיני פרק א') [6] ראה הערה קודמת [7] בראשית ו', כ"ב [8] שם שם, י"ג [9]תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל - הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו". (בבלי עירובין י"ג, ב') [10] שנאמר "וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם" – דברי הימים א', כ"ד ב' [11] ושנינו שם: "וכיפר בעדו ובעד ביתו" – ביתו זו אשתו [12] ראי/ה למשל בבלי עירובין סג א - לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו אף-על-פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [13] למרות הפסוק "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" שמות ל', כ' [14] למרות הפסוק "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד" [15] למרות הפסוק "ויין ושכר אל תשת ולא תמותו" [16] על עצם העובדה שנכנסו לפני ולפנים המשכן (אפילו אם לא שתו יין, ורחצו ידיהם ורגליהם, ולבשו את בגדי הכהונה במלואם) [17] "שהקריבו קורבן שלא נצטוו עליו" (וזה נאמר במפורש בתורה עצמה) [18] "שהביאו אש זרה מבית הכירים" (וגם זה מוזכר בפירוש בתורה) [19] שנאמר "איש מחתתו"- איש ממחתתו - איש מעצמו עשו ולא נטלו עצה זה מזה [20] ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים, וראי/ה גם בבלי ברכות ל"א, ב' [21] מדרש רבה ויקרא פרשה כ', פסקה י [22] תהלים ע"ח, ס"ג; מדרש תנחומא פרשת אחרי מות, דיבור המתחיל סימן ו' [23] שמות כ"ד,א' [24] מדרש רבה ויקרא, פרשה כ' [25] שיר השירים ג', י"א [26] על-פי ויקרא רבא פרשה כ', פסקה ו'
Comments