קטע מוצפן מפרשת ריגול שטרם הותרה לפרסום / בא אל הקדש ל"ב

[1]

שלושה קַיצים רצופים שהיתי ארבעים יום וארבעים לילה במוצב פסיון - בקיץ תשל"ה, בקיץ תשל"ו ובקיץ תשל"ז. בשלושת הקַיצים הללו הייתי מפקד המוצב החולש על אתר הטבילה של יוחנן המטביל, שהוא אתר הצליחה של בני-ישראל, שהוא אתר העלייה בסערה השמימה של אליהו. בכל קיץ פיקדתי על רביעייה אחרת של קלפנים שהעדיפו להיות תחת פיקודי משום שנטלתי על עצמי את כל המשימות, ואִפשרתי להם להישאר בבונקר הממוזג, ולשחק קלפים יומם ולילה. אפילו סידרתי להם רביעיית מחליפים קבועה כדי שיוכלו לצאת ביחד לחופשות מבלי שישתבש הסדר הטוב של משחק הקלפים. אני עצמי ויתרתי על החופשות שלי כי העדפתי להתבודד בתצפית ולכתוב. גם בלילות נידבתי את עצמי לשמירות נוספות, והייתי כותב לאור פנס ומדבר עם משה, הצופה עלי מהנבו שלו שמעבר לערבות מואב על פני יריחו.

אף אחד מהחיילים שלי לא העלה על דעתו שהקול הבוקע ממכשיר הקשר בעמדת התצפית שלי הוא קולו המפורש של משה רבנו. הייתי מתמקד במשקפתי על פסגתו המשוערת של הר נבו ומדבר אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו. לפני הדיבור היומי שלנו נהגתי לוודא שאף אחד מהחיילים שלי לא נמצא בשטח. אחר-כך הייתי מחליף את התדר של מכשיר הקשר ופונה אל משה בעזרת אחד מאלפי שמות הקוד השונים שלו. פעמיים באהבה בכל יום הייתי מקפיד להחליף קוד ולשנות תדר. לו ידעו מפקדיי על הדיבורים הסודיים שלי עם משה היו מתייחסים אליי כאל הוזה הזיות, ומדיחים אותי מתפקידי כמפקד פסיון.

גם לו היו נחשפים לשיגיונותיי לא היו מפקדיי מעלים על דעתם, שהדיבור ההזוי שלי עם משה אינו אלא הצפנה לדיבור צלול עם רעי הטוב י' שהיה שותפי הסמוי לתכנונו של מבצע צליחת הירדן. המבצע נועד להתרחש בראש חודש אלול תשל"ז, ובמהלכו היינו אמורים לחולל איילות בשידור חי, ולצלם במצלמה נסתרת טבילת מחאה בירדן ופלישת צליינים למוצב פסיון ועלייה בסערה השמימה.

אחד הקודים המוצפנים של מבצע זה הוא "שיר המרגלים" שכתבתי בתצפית פסיון והתעקשתי לפרסם[2] שוב ושוב. התעקשותי לא עוררה כל חשד ולא הדליקה כל נורה אדומה אצל פרשני החרש למיניהם. אף סוכן סמוי לא עלה עד כה על אף אחד מהקודים המוצפנים ששיר מרגלים תמים זה טומן בחובו -

אֲנִי מְחַכֶּה לַמְּרֵגְּלִים בְּעֶמְדַּת תַּצְפִּית

בֵּין הַקַּו הַיָּרֹק וְהַקַּו הַסָּגֹל -

מֵהַעֵבֶר הַנִּכְסָף שֶל הַיַּרְדֵּן.

אֲנִי צוֹפֶה עַל פְּנֵי כָּל הַנְּקֻדּוֹת שֶמֻתָּר לִרְאוֹת וְאָסוּר לָגַעַת

וְרוֹאֶה אַלְפֵי נֵרוֹת שַׁבָּת בְּמִשְׁקֶפֶת צְבָאִית מְשֻׁכְלֶלֶת.

בְּעַרְבוֹת מוֹאָב עַל פְּנֵי יְרִיחוֹ.

אֲנִי מְחַפֵּשׂ מְרַגְּלִים בַּמִּשְׁקֶפֶת –

שֶׁיֵרְדוּ מֵעַרְבוֹת מוֹאָב,

יֶחֱצוּ אֶת הַנָּהָר,

יַעַבְרוּ בֵין הַמוֹקְשִׁים,

יַחְתְּכוּ אֶת הַתַּיִל,

יְרַחֲפוּ עַל צִיר הַטִּשְׁטוּשׁ,

יְטַפְּסוּ בַמִּדְבָּר,

יִתְפַּזְרוּ בָהָר -

וְיַאֲסְפוּ אוֹתִי בְדַרְכַּם חֲזָרָה אל הָאִישׁ מאֹהֶל מוֹעֵד

שֶׁעֲדַיִן הוֹלֵךְ לֶאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בֵּן דּוֹר הַמִּדְבָּר הֶהָפוּךְ אֲנִי -

נוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹלֵךְ לִתְעוֹת בַּמִדְבַּר לְפָחוֹת אַרְבָּעִים שָׁנָה.

בֵּן דּור נִכְסַף אֲנִי -

שָׁתוּל בַּחוֹל,

בַּמֻּצָּבִים,

כָּל הַזְּמַן דָּרוּךְ,

כָּל הַזְּמַן נִזְהַר שֶׁלֹא לְהוֹצִיא דִיבָּה,

כָּל הַזְּמַן צוֹפֶה בַּמִשְׁקָפוֹת.

מִמִּילוּאִים לְמִּילּוּאִים מְשַּכְלֵל אֶת מִשְׁקְפוֹתַיו.

מִמִּילוּאִים לְמִּילּוּאִים מְחַכֶּה לַמְּרֵגְּלִים שֶׁיָבוֹאוּ לָקַחַת אוֹתוֹ לאֹהֶל מוֹעֵד

אֶל הָאִישׁ שֶׁיוֹדֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מֵרָחוֹק.

בְּלִי מִשְׁקֶפֶת.

(מִשְׁקֶפֶת מְפָרֶקֶת לְגוֹרְמִים אֶת הָאֶרֶץ הֲכִי נִכְסֶפֶת).

הָאִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מֵרָחוֹק,

יֶלַמֵּד אוֹתִי לַעֲמוֹד מִנֶּגֶד,

וְלָגַעַת בַּעֵינַיִם בְּכָל נֵרוֹת הַשַּׁבָּת

וְכָל יוֹם בְּטֶרֶם תִּדְעַךְ הַשֶׁמֶש –

בְּטֶרֶם תָּחֵל שְׁנָתֵנוּ הַמֵּאָה עֶשְׂרִים וְאַחַת –

נִתֵּן יָד וְנַעֲצֹם עֵינַיִם –

נָמוּת מִיתַת נְשִׁיקָה.

מאחורי העריקה הדמיונית שלי אל העבר המקראי מסתתרת בשירי עריקה עכשווית המרושתת בקשת צבעונית של צפנים מצפוניים. מאחורי המרגלים המקראיים מסתתרים מרגלים עכשוויים מאומנים היטב המחכים להפעלה בכל רגע, ומאחורי "האיש מאוהל מועד" מסתתר, כאמור, רעי הטוב י'.

את י' פגשתי לראשונה בלונדון בפאב "קולונל אייבי העצוב", ומאז אנחנו חברים בלב ובנפש. היה זה בסתיו תשל"ו, כחודשיים לאחר הקיץ שבו פיקדתי לראשונה על פסיון. קולונל אייבי העצוב, בעל הפאב, הציג אותי בפני י' כַּבַּר-מֶן החדש, והורה לו להכניס אותי לעבודה וללמדני את תורת המזיגה. במהירות ובמסירות הכניסני י' בסוד היין ובתוך כך התבררו לי פרטים חשובים על עברו. התחוור לי שהוא מצאצאי שבט הטייעא האגדי, שהוא בן גילי, ושגם ילדותו עברה עליו בירושלים שטרם חוברה לה יחדיו. בקיץ תשכ"ז, מיד לאחר המלחמה שחיברה את עיר ילדותנו, ברח י' עם משפחתו ממזרח ירושלים לאנגליה, וכשנפגשנו הוא כבר היה לקראת סיום לימודי התואר השני בקולנוע תיעודי. שנתיים מזגנו משקאות בפאב של אייבי שהיה בצעירותו קולונל בריטי בפלשתינה-א"י. מאחורי הַבַּר היה אייבי העצוב משתכר ומספר לנו על ירושלים ועל יפו ועכו ועמאן. בכל לילה, בדיוק בשעה אחת-עשרה, היינו מכבים ומדליקים את אורות הפאב, ומכריזים: "טיים ליידיס אנד ג'נטלמן!". לאחר שהתרוקן הפאב היינו עוזרים לאייבי לקום ותומכים בו עד קצה הסמטה. הוא היה כל-כך שתוי עד שלא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו. בקצה הסמטה המתין לו נהג מונית קבוע שלקח אותו הביתה. כך נהגנו לילה אחר לילה, ובסיומו חזרנו אל הפאב שבעליית הגג שלו התגוררנו. אייבי התייחס אלינו כמו אל בניו והפקיד בידינו את מפתחות הפאב.

בעליית הגג שלנו תכננו יומם ולילה את יום צליחת הירדן והעלייה בסערה השמיימה. דיברנו בבליל של אנגלית ערבית ועברית, אך שפת הצופן שלנו הייתה ארמית-בבלית. אני הכרתי את השפה הזאת מהתלמוד, ואילו י' שלט בה כבן שבט הטייעא האגדי שהארמית הבבלית ממשיכה להיות שפתו המדוברת עד עצם היום הזה.

חודשיים בכל קיץ הייתי מגיע ארצה לביקור מולדת ולשירות מילואים כמפקד פסיון. מפקדי היחידה שלי העריכו את העובדה שאני מקפיד לבוא מחוץ לארץ כדי לשרת את ארבעים ימי המילואים השנתיים שלי. כאות הערכה הם נענו למבוקשי ואִפשרו לי לפקד על פסיון הידוע כמוצב רגיש במיוחד, שמן הראוי לאיישו במפקד מסור וקבוע המכיר היטב את כל הגזרה, ובנוסף לכך הוא מש"ק מרגמות ותיק הבקיא באמנות התאורה.

עד עצם היום הזה נהירים לי שבילי פסיון רבתי כשבילי ירושלים של ילדותי. ימים רבים הייתי מתנועע בכוונה רבה בתוך הכיסא המסתובב של תצפית המוצב, כשאני משקיע את ארובות עיניי בתוך המשקפת הגדולה, ומשוטט על פני האתרים המקודשים והממוקשים המקיפים את פסיון. מדרום לי התפרש כפר צליינים נטוש וממוקש. ממזרח לי - ביני לבין סבך הירדן - ניצבה קפֶּלה קטנה ומקומרת, ומצפון לה עוד קפֶּלה קטנה. במערב, בכיוון יריחו, שכן המנזר האתיופי הגדול. בתוך השטח הממוקש שבין כפר הצליינים והקפֶּלה הדרומית עבר השביל הסודי שלי, ונמשך עד הצוק החולש על הסבך שבתוכו מתפתל הירדן האי-נראה. מיום ליום לימדתי את עיניי לחדור עמוק יותר לתוך הסבך ולמצוא פִּרצה יותר סודית לעבר הירדן. מצפייה לצפייה למדתי להכיר את הסבך בעל-פה וכבר הייתי רואה אותו בחלומותיי. לפעמים, מרוב התלהבות, הייתי שוכח שאני צופה במשקפת, ומניע את גופי בתנועות של פינוי סבך.

בסוף כל לילה הייתי מקפיד להישאר לבדי בתצפית למשמרת ראשונה של יום. אחת המשימות שהיו מוטלות עליי כמפקד מוצב הייתה לפקח על הגִּזרה באופן אישי עד שכל סיורי הבוקר ידווחו על גמר משימה. הייתי מלווה את הסיורים במשקפת ומתקדם אִתם במשקפת לאורך גדר הירדן. באותה שעה היו יתר חיילי המוצב ישנים שינה עמוקה לאחר ליל קלפים ארוך. לאחר שהתברר לי כי כל הסיורים שבו לבסיסם בשלום, מיקדתי היטב את המשקפת, ויצאתי במהירות למסעותיי הסודיים. שוב ושוב הייתי חוצה במשקפתי את שדות המוקשים ואת סבך הקנים, פושט את מדיי וטובל בירדן לפני הזריחה.

בלילות ובימים של לונדון הייתי משנן את כל הצירים והנתיבים של פסיון, ובאותה עת היה י' מתכנן לפרטי פרטים את ההפקה הגדולה של ראש חודש אלול תשל"ז. משימתו הייתה לשכנע את הבי-בי-סי ואת משרד ההסברה הירדני להפיק סרט תיעודי על אתר הטבילה בירדן. בהצעתו הדגיש י' עד כמה חשוב להמחיש בפני כל העולם את מראם של אתרים כה קדושים כשהם נטושים וממוקשים. לאחר שהישגנו את האישורים המתבקשים, למדנו בחברותא את המקורות מהתנ"ך ומהספרות הקאנונית היהודית-נוצרית-מוסלמית.

בעליית הגג של אייבי העצוב נכנסנו לפרטי פרטים עד השעות הקטנות של הלילה. באותו זמן התגבש צוות ההפקה שהיה מורכב משני מניינים של גברים ונשים מזרח-תיכוניים הגולים בלונדון. הצוות כלל כוריאוגרפים, זמרים, הרפתקנים, רקדנים, שחקנים, אקרובטים, מטפסי הרים, צלמים ואנשי קולנוע. באביב תשל"ז היינו אמורים לקבל את הסכמתו העקרונית של הצבא הירדני לחודשיים של צילומים מבוקרים באזור. הצילומים במזרח הירדן תוכננו לתחילת תמוז תשל"ז. על-פי התוכנית הוטל על י' ואנשיו לעשות הכל כדי להרגיל את המודיעין הישראלי-ירדני שמדובר בסרט תיעודי תמים. חודש לאחר תחילת הצילומים תכננתי להגיע ארצה עם הישראלים שבצוות ההפקה. בחמישה-עשר באב אתייצב, כדרכי בקֹדש, בפסיון, ובמשקפת אעקוב יומם ולילה אחר אתר הצילומים בעבר הירדן המזרחי. בלילה שלפני יום הצליחה, יֵצאו ארבעת הקלפנים לחופשתם המתוכננת ואת מקומם יתפסו ארבעה זרים מצוות ההפקה. כל אותו הלילה נשנן את ציר הירידה אל הירדן, ולאחר שסיור הלילה ידווח לי על סיום משימה, אלווה אותם במשקפת עד הקצה הצפוני של הגִּזרה שלי. אחר-כך אדווח לחמ"ל על סיום נוהל לילה, ואודיע, כמדי יום ביומו, שאני יורד עם האנשים שלי לשטח. על הגדה מנגד כבר ימתינו יתר אנשי הצוות ויצטרפו אלינו לטבילת שחרית. כל אותו השחר נחולל בין המוקשים ונטבול לעיני המצלמות. מדי פעם אדווח לחמ"ל על נוהל שִׁגרתי של בוקר. כשעה לאחר הזריחה נצא טהורים מהמים, נתקדם מערבה בהליכה שפופה ונחמוק מבעד לשער פסיון. במהלך היום נכין את האירוע הגדול של הלילה שיצולם בשידור חי לעיני כל העולם. את פסיון נהפוך לאמפיתיאטרון. חצר המוצב תהיה לבמה, ומפלסי השוחות יהיו ליציעים.

בדיוק בחצות על-פי שעון פסיון יתחיל השידור החי של הבי-בי-סי. השעה תהיה תשע בלילה על-פי שעון לונדון, וחמש אחר הצהרים על-פי שעון ניו-יורק. בחדשות שלפני הקרנת הסרט התיעודי ידווחו בשידור ישיר מהירדן על צילומי מחאה עדכניים - "היום בבוקר נעשתה פעולת מחאה תקדימית", ידווחו, "צעירים וצעירות ישראליים ופלשתינאים חצו את הירדן משתי גדותיו וטבלו בו טבילת מחאה". ההודעה תהיה מלווה בתמונות שצולמו במשך כל היום - מחול הטבילה, ומחול הצליחה, ומחול ההעפלה והכניסה לארץ ישראל דרך שערי פסיון. אחר-כך יתחיל שידור חי של מופע מוזיקלי בתנועה.

אני ארד באותו זמן לעמדת המרגמה שלי, ואאיר את כל האזור בסִדרה בלתי פוסקת של פצצות תאורה מנגנות. במשך שלוש שנים הכנתי לפרטי פרטים את הרקע המוזיקלי של אותו הלילה. בסטודיו משוכלל בלונדון הקלטתי עם טובי המוזיקאים מאה קלטות שכל אחת מהן בת חמישים שניות. כל קלטת כזאת הטענתי לתוך פצצת תאורה, ובבונקר התחמושת הכנתי מבעוד מועד חמישה ארגזי תחמושת שאינם אלא קונצרט מתמשך של "סאן מתיאוס פסיון" ושל "כל נדרי". כל העולם יראה את הקולות בשידור חי, ולאור הפצצות המנגנות ימשיכו הרקדנים והרקדניות לחולל בחצר המוצב שהוסבה לבמה.

בעיצומם של המחולות עתידות נורות תאורה צבעוניות לרדת מהמרום ולנגן ניגונים שמימיים שיימהלו בצלילי ה"פסיון" המשוגרים מעמדת המרגמה שלי. אל הבמה המרכזית תרדנה בזו אחר זו להקות שלא מהעולם הזה ושיפועי השקים והשוחות של המוצב יתמלאו פתאום באלפי צופים. מיד לאחר מכן יהפכו אלפי המוקשים הקרובים והרחוקים למוקשים מנגנים, ואלפי צליינים ובני נביאים יהלכו בין המנגינות הממוקשות. לאורך השוחות תהלכנה זמרות מקהלה בגלימות לבנות כשאליהם מצטרפים הנזירים האתיופיים. כל אימת שיעלה מי מהם על מוקש ייתמר השמיימה ניגון צלול וחד-פעמי לנצח. בליל מרהיב של מוקשים מנגנים יימהל בבליל של פגזי תאורה מנגנים ובזיקוקין דינור.

בלילה ההוא ינגנו אלף נגנים מתוך סבך הטבילה. רבבות צליינים, תלמידי חכמים ובני נביאים יעלו לרגל ויאכלסו את כפר הצליינים. כל הלילה יתפוצצו המוקשים המנגנים על פני האדמה ופגזי התאורה יצנחו במנגינות מהשמים. הדים רבים יענו מהר נבו, הדים רבים יענו מירושלים, ועיניי תראינה מבעד למשקפת איך הולכים אלישע ואליהו על המים, ומחדשים חידושי תורה. מכל מכשירי הקשר בוקעת הפקודה "אש! אש!", ואליהו ואלישע מקפידים לדבר ביניהם דברי תורה כדי לא להיאכל על-ידי האש הצונחת מהשמים בדמות רכב אש ופרשים. ממקומי, בעמדת המרגמה, אני מגלה בהתרגשות שהתִּכנות המוזיקלי של פצצות התאורה גרם להן להיהפך לרכב אש ופרשים, ואני נופל על פניי וצועק "אש אש אש", וצועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", ואינני מבחין כלל בסוללה של קצינים בכירים הניצבת מעלי - המ"פ והקמב"ץ והמג"ד והסמג"ד והמח"ט.

"מי המפקד של המוצב הזה", הם שואלים אותי. "מי נתן לך להרים כל כך הרבה פצצות תאורה בלילה כל כך שקט".

***

כשחזרתי עם י' ללונדון התברר שבהעדרנו נפטר קולונל אייבי העצוב, והפאב נמכר לבעלים אחרים. דרכינו נפרדו זמנית. אני עברתי לתל-אביב וי' עבר לפילדלפיה. במשך כל השנים הללו לא וויתרנו על חלומנו והמשכנו לשמור על קשר הדוק.

באביב תשנ"א, כשהציעו לי ללמד תלמוד בפילדלפיה, ידעתי שי' מסתתר מאחורי ההצעה הזאת. מיד הפכתי את הטיסות מעל ארץ ישראל לטיסות הכנה לימי פילדלפיה שבפתח. הייתי פורש מפות של צפון-מזרח אמריקה לצד מפות של ארץ ישראל מתקופת התלמוד, ולומד לדעת היכן שוכנים שדות התעופה הקטנים באזור פילדלפיה. למעלה מעשרה שדות תעופה קטנים איתרתי ברדיוס של מאה קילומטר מפילדלפיה. כמעט ליד כל עיירה היה שדה תעופה קטן. את כולם סימנתי במפה המתהווה שלי, שהיא שילוב נסתר ומסווג של המזרח התיכון התלמודי, צפון-מזרח אמריקה העכשווית, ומסלולי הניווטים הצבאיים שלי. מבין כל שדות התעופה הללו מצאו-חן בעיניי שלושה - שדה התעופה בית-אל (Bethel), שדה התעופה יריחו (Jerico ( ויותר מכולם - שדה התעופה ניו-ג'רוזלם.

ובראש חודש אלול תשנ"א, בדיוק בחצות, כמה דקות לאחר שחציתי את הירדן, הקשבתי להוראות הבטיחות של טייס אל-על הממריא מתל-אביב לפילדלפיה. כל הלילה לא נרדמתי לרגע. בשבע ושלושים בבוקר טס הג'מבו את הקילומטרים האחרונים שלו מעל האוקיינוס האטלנטי, וכעבור עשר דקות הנמיך טוס מעל לונג-איילנד כשהוא מתקרב לעבר גורדי השחקים של מנהטן. המפות שלי היו פרושות לפניי, ואני חיכיתי בדריכות למראות העתידים להתגלות לי. מעל מנהטן שבר הג'מבו דרומה לכיוון פילדלפיה, וכל הנוסעים נתנו עיניהם בחלונות הפונים אל פסל החירות ומגדלי התאומים. אני התמקדתי בכיוון ההפוך. כמו פסנתרן עצבני נעו אצבעותיי על פני שדות התעופה העתידיים שלי, אבל הג'מבו הכבד טס הרבה יותר גבוה מהארקיע הקל, ותרגיל ההדמיה שלי נכשל. לא הצלחתי לזהות ממקומי אפילו שדה תעופה אחד.

עשרים דקות לאחר שריחף מעל מגדלי התאומים הודיע הטייס לנוסעים להתכונן לנחיתה בפילדלפיה. לאחר שעברתי את ביקורת הגבולות יצאתי אל הטרמינל וחלפתי על פני עשרות הממתינים, שצבאו על קיר הזכוכית וניסו לאתר את יקיריהם. מזווית עיני קלטתי את שמי מתנוסס על אחד השלטים המונפים בידיהם של נהגי מוניות ולימוזינות. התעלמתי מהשלט, יצאתי לרחבת המוניות הצהובות, וביקשתי מהנהג שיסיע אותי לשדה התעופה של ניו-ג'רוזלם. הנהג לא שמע מעולם על ניו-ג'רוזלם, אך אני סימנתי לו את המקום המדויק על המפה, וכעבור כמה דקות היינו על כביש פנסילבניה המהיר המוביל מערבה. במחלף השלישי יצאנו לכביש צדדי, ומיד מצאנו את עצמנו נוסעים בלִבו של מחוז האיימיש. בדרכנו חלפנו על פני סוסי עבודה רתומים לעגלות נהוגות בידי חקלאים מזוקנים במגבעות קש. בתוך העגלות ישבו ילדים רבים ונשים במטפחות. הדרך עברה בתוך שדות קמה ומקשות דלעת, ובין השדות היו פזורים בתי עץ קטנים לצד ממגורות ענקיות, טחנות רוח, רפתות, אורוות ובתי-תפילה. אפילו אנטנת טלוויזיה אחת לא נמצאה בשטח. בשבילים שבין השדות הלכו גברים מזוקנים וספרים בידיהם כשהם משננים לעצמם פסוקים מכתבי הקֹדש.

בשדה התעופה של ניו-ג'רוזלם חנו שישה ארקיעים קטנים וביניהם משאיות וטרקטורים. כל הארקיעים היו צבעוניים. שדה התעופה שכן בתוך שדה חיטים גדול, ומעבר לשדה החיטים, בקצה גבעה מיוערת, התחבאה ניו-ג'רוזלם הקטנה. שלושה ארקיעים חגו מעל הגבעה המיוערת - שניים צהובים ואחד ורוד. שלושה טרקטורים אדומים וקומביין ירוק התקדמו בתוך שדה החיטים שבקצהו, על הכביש הריק, עמדה מסעדת דרכים יפה. המסעדה הייתה ריקה עדיין, ונמצאה בה רק מלצרית נאה וחסודה כבת שישים, ששערה הלבן אסוף אל תוך מטפחת כחולה. על הדלת שממול המסעדה הייתה כתובת באנגלית ובארמית. הִקַּשתי קלות על הדלת ולא הייתה תשובה. המלצרית אמרה לי שמנהל בית הספר לטיס עדיין באוויר. לפני שעה המריא עם אחד המדריכים, ובכל רגע הוא אמור לנחות. בקושי הבנתי את המבטא הכבד שלה, ואילו היא התקשתה להבין את המבטא המזרח-תיכוני שלי. התיישבתי ליד החלון המשקיף על מסלול הנחיתה, הזמנתי תה עשבים חם, ושבתי לעיין במפות האזור. לפני-כן מיהרתי לטלפן לבית המדרש, ולשמחתי נעניתי על-ידי המשיבון שהודיע כי בתשע בבוקר ייפתח המשרד ואפשר להשאיר הודעה. הודעתי שבגלל המצב הביטחוני אני נאלץ לדחות את היציאה מארץ ישראל, ואגיע לפילדלפיה באיחור של כמה ימים.

בינתיים נחת הארקיע הצהוב, ומתוכו יצאו שני ערביים פלאיים בסרבלי טיסה. אחד מהם היה י', והשני, כפי הנראה, א'. פעמים רבות סיפר לי י' סיפורים מרתקים על א', וחיכיתי לרגע שבו ניפגש. כשנכנס י' לתוך המסעדה הוא לא הופתע לגלות אותי שם. לאחר שהתחבקנו הציג בפניי את א' והזמין לשלושתנו ארוחת בוקר בריאה על טהרת התוצרת האורגנית של האזור. אף אחד מלבד המלצרית הנאה והחסודה לא היה באותה שעה במסעדה, והרשינו לעצמנו לדבר בינינו בארמית-בבלית. על הכביש הריק חלפו עגלות רתומות לסוסים, ועל העגלות הצטופפו ילדים וילדות בדרכם לבית הספר. ציפורים צייצו ציוצים אחרונים של בוקר מתוך חורשת ברושים מוצלת. עגלה עמוסה גבינות וכדי חלב עצרה ליד המסעדה, והמלצרית יצאה החוצה לפרוק ממנה תוצרת חקלאית.

כשיצאה המלצרית הם שאלו אותי בחיוך אם נתקלתי בבעיות מיוחדות בעת חציית הירדן. השבתי להם בארמית שתוואי השטח מוכרים לי כדבעי, ושהצלחתי לנווט ללא כל קושי בין המוקשים. הם המשיכו לתחקר אותי על אתר הטבילה והצליחה הירדני-ישראלי למרות שידעו שמזה שנים רבות לא הייתי בו. שאלו אם פסיון עדיין מוצב במקום ההוא ואם הכנסייה האתיופית עדיין מחוררת מכדורי מקלעים, ואם כבר בחרתי לי רביעיית קלפנים לפקד עליהם בקיץ הקרוב. בינתיים חג מעלינו ארקיע צהוב שהתכונן לתרגיל נחיתה. הם סיפרו לי שזה הארקיע של ר', ושבנוסף לארקיע הזה מרחפים בשעה זו עוד שלושה ארקיעים ובהם פרחי-טיס נוספים מבני הטייעא הלומדים לטוס בשמי מזרח-אמריקה. בהמשך היום הספקתי להמריא פעמיים - פעם אחת הצטרפתי לארקיעו של א' שהדרים לכיוון וירג'יניה, ובאחרת הצפנתי עם י' לעבר ניו-יורק. לאחר שמונה שעות של טיסת לילה דביקה בתוך הג'מבו, התענגתי להתאוורר בתוך הארקיע הקל המרחף מעל שדות הקמה ומקשות הדלעת המקיפים את ניו-ג'רוזלם ואת יתר הכפרים הפסטורליים של ארץ האיימיש בואכה המזרח התיכון החדש.

כשעה לאחר שנחתתי הצטרפתי לחבורת הערביים הפלאיים הטסים מעל שמי אמריקה בארקיעים של מעלה. בכל ממוני רכשתי ארקיע זעיר וצבעתי אותו בסגול. לאחר שיבש הצבע כתבתי עליו "מתיבתא דארקיע" באותיות לבנות של קידוש לבנה. למחרת המראתי המראת בכורה, ומאז ועד עצם היום הזה פילדלפיה היא לי משטח השראה אל המזרח התיכון האבוד ואל ארצות התלמוד הבבלי. מאז אני מרחף לצד אמוראים ואמודאים. שכרון הגבהים ושכרון המעמקים הפכו להיות חלק בלתי נפרד משִׁגרת ימיי ולילותיי, ונפשי איננה חדלה מלחשוק בתורה. יומם ולילה אני הוזה בה, בשוכבי ובקומי, בלכתי בדרך וברחפי במרומים. בכל יום אני יוצא אל אחד משדות התעופה הקטנים המקיפים את פילדלפיה, ומטיס את הארקיע שלי מזרחה לבבל. כעבור שעות ארוכות של ריחוף בשמי התלמוד הבבלי אני שובר מערבה. רגע לפני שאני חוצה את הירדן אני דואה בדממה מעל הר נבו ונושא עיניי ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. מבעד לעיניו המשתאות של משה אני רואה בעיניי את הארץ הטובה מבלי לגשת שמה.

כשעלה משה למרום הוא היה משוכנע שהשמים של הארץ הטובה הם הגבול. הוא לא העלה על דעתו שבעקבותיו יעלו למרום כל-כך הרבה ארקיעים. הוא לא חלם שמעל ארץ הקֹדש יסתחררו להקות של תלמידי חכמים מעופפים. גם בדמיונו המזרחי כל-כך הוא לא זכה לראות ערביים פלאיים טסים בשמי הארץ המובטחת. אחרי ככלות הכל מי היה מאמין אז שעל המרחב האווירי של אמריקה ישתלטו ערביים פלאיים ותלמידי חכמים. מי תיאר לעצמו ששמי אמריקה יוסבו לשמי המזרח התיכון החדש.

[1] חלק מהפרטים המופיעים באגדה זו חוזרים על פרטים שנכתבו באגדות קודמות. על רקע פרשיית הריגול הנחשפת כאן יש להתייחס אליהם באור שונה לחלוטין. [2] השיר התפרסם בשנת תשל"ט ברבעון "שדמות". אחד עשרה שנה מאוחר יותר הוא התפרסם שנית בעמוד האחרון של ספרי "עלמא די". בקיץ תשס"ב פרסמתי אותו פעם שלישית בגיליון דר"ש (דין רודף שלום) לפרשת "שלח".