ראש הישיבה שָׁאוּל נתקל בדָּוִיד העילוי

שמואל א, פרק יז

כמעט כל רבני 929 ותתקכט נוטים להתעלם מדמותם התלמודית של גבורי המקרא כרבנים. אני מתכוון לכך שכמעט אף אחד מרבנים אלו לא מתאר את שאול ואת דוד כשני רבנים ראשי ישיבות ההוגים בגמרא יומם ולילה והנלחמים זה בזה במלחמתה של תורה. לא אסביר כאן מפני מה, לדעתי, מתחזים רבנים אלו לחברֶהמנים עבריים קרביים הקוראים תנ"ך בגובה העינים. באחד הפוסטים הבאים אנסה להסביר מה, לדעתי, מניע את רוב הרבנים הללו להתעלם שוב ושוב מפני העובדה שהתלמוד התייחס אל שאול, דוד, יהונתן, מפיבושת, דואג, אחיתופל, ויתר גיבורי ספר שמואל (וספרי תנ"ך אחרים) כאל תלמידי חכמים אדירים שתורתם היתה אומנותם, וכל מלחמותיהם היו אך ורק מלחמות תורה של רבנים המקשים זה לזה קושיות בש"ס ופוסקים.

ליוצרים הגאונים שהמציאו את אגדות התלמוד היה חשוב מאד להפקיע את גיבורי המקרא משדה המערכה הארצי ולהפוך אותם ממצביאים לוחמים לראשי ישיבות גאונים הלוחמים מלחמתה של תורה. יש לדעתי עוול רב בסירובם של רבני 929 ותתקכט להתייחס אל שאול יהונתן ודוד כאל רבנים וראשי ישיבות. בפוסט המצורף (ובפוסטים נוספים) אנסה לתקן את העוול הזה ולתאר את גיבורי המקרא כרבנים וכראשי ישיבות.

זהו פוסט ארוך ולא קל שנכתב בהשראת כמה וכמה אגדות תלמודיות. משטח ההשראה של פוסט זה היא האגדה שלהלן הלקוחה מתוך מסכת סנהדרין. משטח ההשראה של אגדה זו הוא הפסוק (שמואל א טז יח) "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיְהֹוָה עִמּוֹ", הלקוח מתוך הפרק היומי של אתמול.

"אמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן – שיודע לִישָׁאֵל, גבור – שיודע להשיב, איש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר איש תואר – שמראה פנים בהלכה. וה` עמו – שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו (בכולם אמר להם): יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה "וה` עמו" מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה – חלש דעתיה, ואיקניא ביה. (כיון שאמר לו `וה` עמו`, דבר שגם אצלו לא היה – חלשה דעתו וקינא בו)" (בבלי סנהדרין צג ב)

———————————————————–

כבר כעלם יצא שמעו של דוד בן ישי כעילוי שתורתו אומנותו, וכתלמיד חכם הממית עצמו באוהלה של תורה. גדול הדור באותם ימים היה שאול בן קיש הדכאוני שמלך ביד רמה כראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, שהיו בה מאות ישיבות מפוארות, ובהן רבבות תלמידי חכמים ההוגים בגמרא יומם ולילה וממיתים עצמם באוהלה של גמרא. גם יהונתן בן שאול היה עילוי דגול שמילא את כרסו ביערות דבש של ש"ס ופוסקים, וככזה היה המועמד הטבעי לרשת את אביו כגדול הדור הבא. כל אלפי רבני ארץ ישראל היו משוכנעים כי בבוא היום ימלוך יהונתן בן שאול כראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל. אלפי רבנים אלו לא היו מודעים כלל למזימתם של שני מגה-רבנים להמליך את דוד בן ישי כראש הישיבה הבא – שמו של מגה-רב זומם אחד היה דואג האדומי, המגה-רב השני עתיד להיות ידוע בצבור הרבני כקדוש ברוך הוא, או בקיצור הקב"ה.

ביום שבו תכננו דואג והקב"ה להפגיש בפעם הראשונה בין שאול ודוד הם דאגו להשקיע את שאול עמוק במצולות הדכאון, כמו שנאמר (שמואל א טז יד) "וְרוּחַ הקב"ה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת הקב"ה"[1]. בעיצומה של הדיפרסיה נכנס דואג ללשכתו של שאול, והציע לו להיפגש עם דוד ללימוד חברותא. "החש בראשו יעסוק בתורה", אמר דואג לשאול, "אולי צלילה עם עלם עילוי לתוך מבוכיה המרתקים של סוגיה תלמודית תפיג מעט את כאבי דכאונך". מגה-דואג ידע היטב כי במצבו הדכאוני יחשוש ראש הישיבה שאול מפני צילו של כל עילוי צעיר. יחד עם זאת הוא ידע גם שככל שיגבר החשש יגבר גם הפיתוי של שאול לפגוש בו. וכך, כשביקש שאול לדעת מיהו העילוי הזה, דאג דואג להציג את דוד בלשון הקודים המדרשית והפיוטית הידועה רק לעילויים יחידי סגולה כמו שאול – "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהקב"ה עִמּוֹ" (שמואל א טז יח).

שאול המפוחד פענח מיד את פשרם של שש תכונות העל שמנה דואג בדוד – א. יֹדֵעַ נַגֵּן ; ב. גִבּוֹר חַיִל ; ג. אִישׁ מִלְחָמָה ; ד. נְבוֹן דָּבָר ; ה. אִישׁ תֹּאַר ; ו. הקב"ה עִמּוֹ

את "יֹדֵעַ נַגֵּן" פענח שאול כ"יודע ל(ה)ישאל", על משקל "יודע להיות נשאל", כלומר יודע כיצד להתגונן בפני מתקפת הקושיות של מאות תלמידי חכמים המתקיפים אותו בכל יום ויום בבית המדרש הגדול. (בנוסף לכך פענח שאול גם את הקשר בין "יֹדֵעַ נַגֵּן" ל"מגן דוד", וגם בין "יודע לִישָׁאֵל" ל"יודע להיות שאול").

את "גִבּוֹר חַיִל" פענח שאול כ"יודע להשיב" שהוא השלב האסטרטגי החייב לבוא אחרי "יֹדֵעַ נַגֵּן". תלמיד חכם היודע להשיב, הוא תלמיד חכם היודע כיצד לעבור מהגנה להתקפה, וכיצד להשיב מלחמה שערה. רק לאחר שידע כיצד להישאל עד תום וכיצד לפרק את כל קושיותיהם של התלמידים המקשים, הוא מרשה לעצמו להשיב מלחמה שערה ולכתוש את יריביו בקושיות רבות שאינן ניתנות לפירוק.

את "אִישׁ מִלְחָמָה" פענח שאול כ"יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה". "מלחמתה של תורה" היא סך כל "קרבות התורה". שני שלבים לכל "קרב תורה" – שלב ההגנה שבו נדרש העילוי להפגין את עוצמתו כמי ש"יודע לישָׁאֵל", ושלב ההתקפה שבו הוא מצליח להשיב מלחמה שערה, ולעבור ממצב של מפרק קושיות למצב של מקשה קושיות שאינן ניתנות לפירוק. דוד, כך הבין שאול המפוחד, הוא לא סתם מנצח קפריזי של "קרב פה וקרב שם" – הוא לוחם יציב ביותר המיטיב לכלכל את צעדיו, לנצח קרב אחר קרב, ולשלוט במהלך הכללי של מלחמת התורה הניטשת מדי יום בבית המדרש. כדי לרכוש את היציבות הזאת יש צורך להיות גם "נְבוֹן דָּבָר", וגם "אִישׁ תֹּאַר".

"נְבוֹן דָּבָר", על פי הפענוח של שאול, הוא זה שמסוגל להיות "מבין דבר מתוך דבר". אחד כזה יודע לתכנן הרבה מהלכים קדימה, ולהיות מוכן עם הפירוקים על הקושיות שטרם הוקשו, ועם הקושיות על הפירוקים שטרם פורקו.

"אִישׁ תֹּאַר", לעומת זאת, הוא זה שיודע להיות "מראה פנים בהלכה". רק אחד כזה יודע לראות בו זמנית את האפשרויות הרבות הגלומות בכל מהלך ומהלך. הוא לא מסתפק רק ביכולת הנקודתית להקשות ולפרק, אלא גם בשליטה המרחבית על כל הקושיות והפירוקים העתידים להיות מוּקְשִׁים ומתפרקים.

בשלב זה הבין שאול כי דוד בן ישי הוא אכן עילוי מהזן הנדיר ביותר, אך הוא טרם אמר נואש. עם כל פענוח של אחת מחמש התכונות שמנה דואג באוזניו, שכנע שאול את עצמו שגם לו וגם ליהונתן בנו יש את התכונות הללו. "גם אני וגם יהונתן יודעים כיצד להישאל ולהשיב, כיצד להיות נבוני דבר ואנשי תואר, וכיצד לשאת ולתת במלחמתה של תורה".

התכונה ששברה את שאול היא התכונה הששית שמנה דואג בדוד בן ישי – תכונת "הקב"ה עמו".

רק כאשר שמע שאול מפי דואג על תכונתו השישית של דוד – "הקב"ה עִמּוֹ" – חלשה דעתו. בבת אחת חדרה אליו ההכרה האיומה שהקב"ה הולך אחר דוד לכל מקום בעינים עצומות, ובכל מצב הוא פוסק הלכה כמותו. שאול הבין היטב שעם הפרוטקשן הזה הוא לא יכול לעשות כלום. בבת אחת הוא הפנים כי אותו קב"ה שמשרה עליו רוח רעה ומבעתת, משלה את דוד ברוח טובה ומפנקת. הכרה זו תגרום לשאול לקנא בדוד ולרדוף אותו עד עצם היום הזה…

—————————————————

עד עצם היום הזה שוררים מתחים רבים בבית מדרשם של שאול ודוד. תלמידי-חכמים מתנצחים זה בזה ללא הרף. האחד מתקיף בקושיות השני מתגונן בתירוצים. לפעמים משיב המתגונן מלחמה שערה ועובר להתקיף. כל קרב מסתיים עם מנצח אחד ומפסידים רבים. הרבה קנאה מרחפת באויר. הרבה עוינות ומשטמה. לעיתים קרובות גולשים הקרבות לכדי הלבנת פנים. תלמידי חכמים שלא מחזיקים מעמד בעומס הקרבות מפירים את כללי מלחמתה של תורה, ומכים זה את זה מכות מתחת לחגורה.

שמו של מפיבושת בן שאול, למשל, ניתן לו מפני שהיה נוהג לבייש את פני דוד תוך כדי משא ומתן תלמודי. שמו של כלאב בן דוד יינתן לו מפני שהוא עתיד להיות תלמיד חכם כה מוכשר עד שיכלים את פני מפיבושת.[2]

דוד עתיד להיות גדול תלמידי החכמים הלוחמים מלחמתה של גמרא. אף אחד לא יוכל להביסו בשדה המערכה. בסופן של כל מלחמות התורה הוא יצא מנצח. הלכה תהיה כמותו בכל מקום.

משום כך הוא עתיד להיות גם התלמיד חכם החשוף ביותר לפגיעות. מדי יום הוא יחשף להלבנת פנים של תלמידי חכמים מתוסכלים שלא יצליחו לגבור עליו בשדה המערכה.

הוא ירבה לעסוק בענייני טומאה וטהרה. במיוחד הוא יתמחה בהלכות טומאת הנידה. מאמצים עצומים עתיד דוד להשקיע בנסיונותיו הסיזיפיים לטהר נשים לבעליהם. את חייו הוא יקדיש לנושא הזה.

כידוע, במקרים של ספק נידה נוהג הרוב לפסוק לחומרא. הם מעדיפים שלא לקחת על עצמם סיכונים ולמנוע מצב שבו עלולה אשה טמאה לבוא במגע עם בעלה. לעובדה זו יש משמעות הרת אסון לזוגות רבים אשר מנועים מלבוא במגע משך שנים רבות. דוד מקדיש זמן רב מלימודו על מנת למנוע אסונות כאלו. כל כך הוא משתדל עד ש`ידיו דמים מלאו`. או בלשונו הוא: `ואני ידי מלאות בדם ובשפיר ובשליה לטהר אשה לבעלה`. (בבלי ברכות ד א)[3]

פעמים רבות הוא ניצב יחידי מול הרבים המטמאים המסתערים בלהט על טיעוני הטיהור שלו. תמיד הוא מצליח להדוף לאחור את ההסתערויות הללו. הוא "יודע נגן וגבור חיל" – יודע להתגונן בפני הקושיות הרבות, עד שהוא מתיש את תוקפיו, משיב מלחמה שערה והודף לאחור את הרבים המטמאים.

הוא הודף אותם לאחור כמו איש מלחמה היודע לנצל את יתר תכונות הלוחם שלו – הוא רואה בו זמנית פנים רבות מתוך ההלכה, אולי שבעים, והוא מבין דבר מתוך דבר – רואה הרבה מהלכים קדימה, ומונע מיריביו כל סיכוי לנצחון.

בסופו של דבר נאלצים יריביו להיכנע ולקבוע הלכה כמותו. הלכה כמותו בכל מקום. עוד ועוד טומאות מיטהרות על ידו. עוד ועוד נשים מותרות על ידו לבעליהן.

אבל הוא נאלץ לשלם על כך מחיר כבד ביותר. תלמידי חכמים שלא יכלו לו פנים אל פנים באים אליו מגבו ושופכים את דמו באכזריות. כשאוזלות כל הקושיות מאמתחתם הם שבים ומקשים לו את הקושיה האחת והיחידה – "דוד, הבא על אשת איש – מיתתו במה?"[4]

פעם אחר פעם הם עתידים לנצל כל הזדמנות כדי להזכיר לו את הענין ההוא עם בת שבע. אפילו בשעה שעוסקים בבית המדרש בהלכות נגעים ואהלות הרחוקים כל כך מהלכות אשת איש יימצאו אותם תלמידי חכמים שלא ישכחו להפנות לדוד את קושייתם הקבועה: "דוד, הבא על אשת איש – מיתתו במה?"

כלפי חוץ הוא עוד יצליח איכשהו להשיב מלחמה. הוא ימשיך להיות "גבור חיל" גם כאשר מדובר במכות מתחת לחגורה. הוא יענה: "הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא…"

אבל אחרי חצות, לאחר שכולם עוזבים את בית המדרש, הוא נשאר לכתוב את ספר תהילים בדמו השפוך. פעם אחר פעם הוא חוזר וכותב את פרק ל"ה ומתחנן בפני אלוהיו שיעזור לו לריב את ריבו עם יריביו מבית המדרש. "לְדָוִד, רִיבָה יְהֹוָה אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי. הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי… יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי"[5]. עד שהוא מגיע לפסוק "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ (נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי) קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ"[6]

אז הוא נשבר ומתפרץ בבכי: "רבונו של עולם – גלוי וידוע לפניך שאפילו אם היו מקרעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כפי שהוא שותת שעה שהם מלבינים את פניי – בכזו שמחה לאיד הם נאספים סביב מקרה הצלע שלי. סביב החטא שחטאתי עם בת שבע לפני שנים כה רבות. בכזו שמחה הם נאספים סביבי וקורעים שוב ושוב את צלעי הקרועה. והדם האוזל מפני המולבנות שותת לארץ הרבה יותר משהיה שותת לא היו קורעין את בשרי ממש…

ולמחרת הוא שב ולוחם מולם את מלחמת התורה שלו כאילו לא ארע דבר. הם מקשים קושיות קשות והוא מפליא לנגן ולהתגונן עד שהוא מפרק את כל קושיותיהם ולא נותרת באמתחתם כי אם קושיה אחת ויחידה שחוזרת על עצמה לעד ולנצח נצחים: "… דוד, הבא על אשת איש – מיתתו במה?…"

והוא מכסה מפניהם את דמו השותת, ומשיב להם כגבור חיל: "הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו אין לו לחלק לעולם הבא…"

[1] על פי שמואל א טז יד

[2] תנא: לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו, ולמה נקרא שמו מפיבשת? – שהיה מבייש פני דוד בהלכה. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו, ולמה נקרא שמו כלאב – שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה (בבלי ברכות ד א)

[3] וראי/ה גם ישעיהו א טו "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א טו) וגם "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהֹוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי (דברי הימים א כב ז-ח):

[4] בבלי בבא מציעא נט א ; בבלי סנהדרין קז א הנה הקטע התלמודי במלואו מתוך בבלי בבא מציעא נט א –

נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. – מנא לן? – מדדרש רבא. דדרש רבא: מאי דכתיב "ובצלעי שמחו ונאספו… קרעו ולא דמו"? – אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא.

[5] תהלים ל"ה א – ד

[6] שם שם ט"ו