שירת החול והים (יופי של אגדה) / בא אל הקדש ל"ה

פילדלפיה רבתי. שדה תעופה קטן מוקף מקשות דלעת. יום שישי, ארבע אחר הצהריים, כחצי שעה לפני כניסת השבת. החורף בעיצומו, אך התאריך לא ידוע. אני מזניק את הארקיע הסגול שלי מערבה, לכיוון הים הגדול, ומייעד את השבת הנכנסת להיות "שבת שירה".

הארקיע נכנס לתוך ענני גשם שחורים, יוצא מתוכם אל רקיע מדברי יוקד וממשיך מערבה. בארבע ועשרים אני חולף מעל הרי מואב בואכה יריחו, וחוצה את הירדן בין ים המוות ומוצב פסיון. בארבע עשרים וחמש, בדיוק ברגע שהשבת נכנסת, אני מרחף על פני ירושלים. בעוד ארבע-עשרה דקות תרד השבת לשפלת החוף, ואני שובר צפונה, חולף על פני ארץ בנימין, עמק שילה ועמק דותן שהייתי נער מנווט בהם ניווטים על-פי תצלומי אוויר סודיים ביותר.

בצפון עמק דותן אני שובר מערבה, לכיוון הים הגדול, וממהר להתעטף בגלימת השבת הלבנה שלי. בדיוק בארבע שלושים ותשע, כשהשבת יורדת לשפלת החוף, אני מנחית את הארקיע בחולות שבין פרדס-חנה לקיסריה, מכבה מנועים, ומזנק בריצה לעבר מדרשיית "נֹעם" השוכנת בפרדס-חנה. תוך כדי ריצה אני נזכר שייעדתי את השבת להיות שבת שירת הים, ואני חוזר לאחוריי, ויורד לקבל את השבת בחוף הפסלים של קיסריה.

החוף ריק מאדם. אני מהלך בין הפסלים ושורק את הניגון החדש של "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו...". הניגון ממשיך להתנגן מעצמו, ואני מתיישב על החול הקר, נשען על פסל גדול של מטרונה אצילית, פותח את מסכת עירובין בדף מ"ג, ומנסה להתמודד עם הסוגייה המסתורית המרחפת על פני תחום השבת האווירי.

לפתע מתקדם לעברי זוג מחובק מכיוון שדות-ים, ואני סוגר את הגמרא. מביך אותי ללמוד גמרא בנוכחות זרים. עד שיחלוף הזוג אני משקיף על הים השקוף, ועל השמש המכה אותו בסנוורים אחרונים של לפני שקיעה. שחפים עומדים ממעל לי, ואני מקשיב לרחש הגלים, וממשיך להתנועע בחוסר סבלנות מעל הגמרא הסגורה.

מלבד הזוג המתקרב לעברי לא נראה איש על החוף שבין שני האופקים. כל תושבי פרדס-חנה, ובעיקר תלמידי המדרשייה, טרודים בהכנות לשבת, ומקפידים להבדיל באופן ברור בין קדושת השבת לבין החול והים. האמת היא שגם אם לא היה הזוג המסתורי מופיע בשטח, הייתי מתקשה מאוד להתרכז בלימוד של סוגייה כה מסובכת. כל הזמן הייתי חושש שמא תמשוך אותי הסוגייה ואתמכר ללימוד, ורק לאחר שקיעת השמש אצליח להיכנס לפרדס-חנה. ואז, בדיוק ברגע שכל המתפללים יפנו לאחור וישירו "בואי כלה בואי כלה", הם יראו דרך החלון האחורי של בית המדרש, כיצד אני זוחל מתחת לגדר האלקטרונית של תחום השבת המקיפה את חולות פרדס-חנה.

פרדס-חנה, כידוע, מוקפת חולות מימות יהושע בן נון, ואפשר לחדור אליה בשבתות מבלי להפעיל את האזעקה האלקטרונית של תחום שבת. אין כל דמיון בין תחום השבת של ירושלים החצוב בסלע, לבין תחום השבת של פרדס-חנה החפור בחולות. בירושלים אין כל אפשרות לחצות את תחום השבת מבלי להפעיל את כל נורות האזעקה. בפרדס-חנה, לעומת זאת, אין כל מניעה לחפור בחול, כמו חפרפרת, ואפשר בקלות לזחול מתחת לגדר, מבלי שאף נורת אזהרה תידלק בחמ"ל של המועצה הדתית.

וכבר חשתי הקלה, ושמחתי בלִבי על שאינני מצליח להתרכז בלימוד. מי יודע אם לא לעת כזאת נשלח אליי הזוג המתקרב משדות-ים, כדי שלא תמשוך אותי התורה יתר על המידה, ותגרום לי לחלל שבת בפעם המי יודע כמה.

וחשבתי לעצמי שכאשר יחלפו בני הזוג על פניי, אהנהן להם ללא מילים, כדי לא להפר את קדושת השבת הנכנסת. אבל הם לא חלפו על פניי ולא חדלו להתקדם לעברי. הליכתם הייתה נצחית בין החול והים. לא נגמרת לעולם. הם לא מיהרו לקראת השבת, והשבת לא חדלה להלך על פני המים, ולפתע ידעתי מי הוא ומי היא, ולא חששתי להסתכל להם ישר בעיניים. יופיו האגדי של רבי אבהו מקיסריה העניק נופך שמיימי לעיניה הפיוטיות של חנה סנש משדות-ים. היה ברור כשמש השוקעת שנבראו זה לזו בערב-שבת בין השמשות.

מאוד התרגשתי להיווכח עד כמה צדקה הגמרא כשדירגה את יופיו של רבי אבהו במקום השלישי בכל הזמנים. הייתי יכול להתמקד ביופיים עד צאת השבת, אך לפתע חלפה במוחי מחשבה שאולי אני מפריע להם בנוכחותי הבלתי צפויה. אולי תכננו לקבל את השבת בהתייחדות, וסמכו על כך שלא תהיה נפש חיה על החוף בערב-שבת בין השמשות. וכבר אמרתי להתרחק משם, וללכת לפרדס-חנה, אך לפני שהספקתי לקום הם חייכו אלי ואמרו: "טוב שאתה כאן, בחור, שמור לנו על הבגדים עד שנשוב. אנחנו רק מורידים את החמה מראש הכרמל, נכנסים לטבול, ושבים תוך כמה דקות".

לא הספקתי לענות, והם כבר פשטו את בגדיהם ורצו עירומים לתוך קצף הגלים. כעבור רגע הם היו בתוך המים העמוקים, וראיתי רק את זרועותיהם החותרות לכיוון האופק המערבי. וראיתי איך השמש הנחפזת לרדת מהכרמל, מעניקה להם ליווי מלכותי בדרכם אל האופק המיוחל. שחפים רבים ריחפו בינם לבין השמש, וכנפיהם הלבנות היו מסתחררות ומתרטבות.

ולפני שנגעה השמש באופק הם כבר היו אצלה. ראיתי אותם משתובבים בעליצות, מנסים לטפס עליה כאילו הייתה כדור ים גדול וכתום. אבל הם היו מחליקים למים וצוחקים, כי השמש הייתה חלקלקה ורטובה יותר מאזוב. וידעתי שהם יודעים היטב את ההלכה במסכת שבת לפיה הזמן של בין השמשות נמשך מרגע שמניחים את החמה על ראש הכרמל עד שטובלים וחוזרים. ותמהתי לעצמי איך הרשו לעצמם להוציא הלכה מפורשת מן ההקשר, ולדרוש אותה מדרש אגדה.

וחשבתי שאולי השמש היא באמת כדור ים גדול שבכל בין ערביים מושכים אותה שחיינים מן האגדה בחוטים סמויים עד שהיא מגיעה אל האופק המערבי, ושם הם מוציאים ממנה בחשאי את האוויר, ומטעינים אותה על ארקיע סמוי הטס עִמה מסוף מערב אל קצה מזרח, ומניחים אותה בחושך על אחד ההרים המזרחיים. ולפני עלות השחר נושבות לתוכה רוחות צפון-מזרחיות, וממלאות אותה אוויר, והיא בוערת ומתלהטת כמו כדור פורח לפני המראה, והיא מיתמרת השמימה בין נהר פרת ונהר חידקל, ומשוטטת משך היום מעל המדבריות, ובסוף הצהריים היא מתייצבת מעל הכרמל. ואז מגיעים חנה סנש ורבי אבהו אל החוף ומלווים אותה עד האופק.

עוד אני מהרהר והם נעלמים לי על קו האופק, ואני מביט על ערמת הבגדים והיא מונחת במקומה, ואינני יודע אם להשאירה שם או לתלות אותה על אחד הפסלים. לבסוף החלטתי לתלותה על פסל אפור של מטרונה ומשנטלתי את גלימתו הלבנה של רבי אבהו נפלה מאחד הכיסים שלה חפיסה של טבק נדיר להרחה. כשהרמתי את החפיסה מהחול נפלו מתוכה ארבעה קלפים מגולגלים ונבלעו בחול. חפרתי באצבעותיי ומצאתי רק שלושה קלפים. הרביעי נבלע בחולות. ניקיתי את הקלפים מהגרגירים שדבקו בהם, והחזרתי אותם לחפיסה, ניערתי בעדינות את החול שחדר לתוך הטבק ושאפתי מלוא ריאותיי מניחוחו. עונג שבת שלא מהעולם הזה הציף את חושיי, ומיהרתי לפתוח את הגמרא ולתחוב בתוכה את החפיסה. בהשראת הטבק קיוויתי לחזור ללימוד, ושבתי להתנועע מעל הגמרא הפתוחה, אך לא יכולתי להתרכז בלימוד כי פי היה מלא שירה כים ולשוני רינה כהמון גליו.

החושך טרם ירד לחוף הפסלים, אבל ירח גדול ומלא עלה באופק המזרחי, והשמש טרם שקעה באופק המערבי. פסים כהים החלו מסתמנים על פני הרקיע העליון שמעל פסי השקיעה האדומים, וכבר ידעתי שאין לי סיבה למהר, כי אם נגזר עלי לחפור בחולות המקיפים את תחום השבת של פרדס-חנה ולזחול מתחת לגדר האלקטרונית של תחום השבת, עדיף שאעשה זאת בחושך לאחר קבלת-שבת. אחרת אני עלול להיחשף בזחילתי בדיוק בשעה שכל תלמידי מדרשיית "נֹעם" ורבניה יסתובבו לאחור וישירו: "בואי כלה בואי כלה"...

פתאום החלו לנשב רוחות צפון-מערביות סוערות, ורטיבות קרה מילאה את האוויר. ברקים הבריקו במזרח, ורעמים עמומים התגלגלו בעקבותיהם. במהירות נמלטתי מפסל המטרונה לפני שתבוא סערה ותסחוף לים את הגמרא ואת בגדיהם של אבהו וחנה. כל עוד נפשי בי רצתי לתפוס מחסה במגדל המצילים השוכן בצפון חוף הפסלים. כשומר חינם יכולתי אולי להיפטר מאחריות לנזק שייגרם לבגדים, אך אסרתי על עצמי להפקיר שמירה, וקיבלתי עליי להישאר בחוף הפסלים עד שישובו חנה ואבהו ליטול את פיקדונם. לכשיחזרו אחליט אם להתגנב למדרשייה בחסות החשכה או לטוס חזרה לדירת הסטודיו שלי בפילדלפיה.

סולם ברזל גבוה מוצב בחולות וראשו מגיע אל מגדל המצילים הנטוש. מגדלי מצילים ננטשים בסוף הסתיו, ונחנכים מחדש עם בוא האביב ותחילת עונת הרחצה. לפיכך הופתעתי לגלות בפינת המגדל ארגז תחמושת גדול וצהוב שמנעולו פרוץ. בתוך הארגז מצאתי חבילת נרות שבת, קופסת גפרורים, מצפן ומשקפת צבאית משוכללת בגודל של עשרים על מאה ועשרים. על משקפת מהסוג הזה הייתי חתום לאורך כל ימי הצבא שלי. הייתי מציב אותה בתוך עשרות מגדלי תצפית הפזורים לאורך גבולותיה המתחלפים של ארץ ישראל, והייתי משקיף בעדה על כל הזריחות והשקיעות.

לאחר שהתקנתי את המשקפת על הַכַּנָּה המסתובבת שלה, הוצאתי שני נרות שבת מתוך החבילה, אך לא יכולתי להדליקם כי קופסת הגפרורים הייתה ריקה. בלית ברירה התיישבתי על ארגז התחמושת, פתחתי את הגמרא, והסתפקתי בשאיפה עמוקה מניחוח הטבק של רבי אבהו. מיששתי בתסכול את קלף הגלגול שבתוך החפיסה, והעברתי אותו על קצה לשוני. לא הייתי מסוגל להאמין שיש בידי טבק מעולה וקלף גלגול מעולה, ואין לי גפרורים להדליקם. כשגבר הקור הִתרתי לעצמי להתכרבל בגלימתו הלבנה של רבי אבהו, ולהתכסות בצעיפה הסגול של חנה סנש. בהתכוונות רבה התעטפתי בתוכם כבתוך טלית, וארומה קמאית נספגה בכל תאי גופי.

הלילה טרם ירד, אך הירח המלא נעלם מאחורי העננים השחורים. רק האופק המערבי זהר עדיין בסגול ובכתום מעבר לפרגוד השוקע.

מבעד למשקפת ראיתי במעורפל כיצד מטפסים אבהו וחנה על השמש החלקלקה שמאחורי הפרגוד השוקע. חידדתי ככל האפשר את עדשת המשקפת ולא הצלחתי לפזר את הערפל, אך שמעתי היטב את צחוקם המתגלגל מסוף מערב עד הכרמל. ארומת הצעיף הסגול נמהלה בניחוח הטבק. הרוחות שרקו, והפסלים חרקו, והגלים נהמו כמו גיטרות בס של להקת לוויתנים מתאבדים. ענני גשם שחורים רקדו כאילים מעל הכרמל האי-נראה, והחולות החלו לחולל כאיילות. לא ידעתי את נפשי. מחוללי שבת כה מרהיבים ביופיים לא אראה עוד עד יום מותי.

כשנעלם אחרון פסי השקיעה הכתומים מהאופק המערבי ירדה עלטה כבדה על חוף הפסלים. אף כוכב לא הופיע בשמים. גם בעזרת המשקפת לא הצלחתי לחדור מבעד לעננים השחורים, ולא זכיתי לזהות את הכוכבים במסילותם. התקשיתי מאוד לקרוא את האותיות הגדולות של גוף הגמרא, ועל האותיות הקטנות של רש"י נאלצתי לוותר כליל.

המחשבה שתוך זמן קצר לא אוכל לקרוא מאומה הטרידה אותי מאוד. מהיום שירדתי לפילדלפיה אני מכור לתלמוד תורה, ופחד גדול יש לי מפני השעמום והריקנות הכרוכים בביטול תורה. בקלות הם עלולים להשקיע אותי עמוק לתוך עצב כבד. גם הקור העז והסערה המתקרבת עשו את שלהם, וכבר אמרתי להחליק מטה לאורך העמוד היורד ממגדל המצילים, לרוץ אל המִנחת הסמוי של הארקיע הסגול שלי, ולהטיס אותו במהירות לביתי החם אשר בפילדלפיה.

אחרי הכל לא צריך לחכות למצב של פיקוח נפש כדי לדחות "שבת שירה". אין כל סיבה שלא לדחות אותה לאחת השבתות הבאות. עברו הימים שבהם הייתי יכול להרשות לעצמי רק "שבת שירה" אחת בשנה.

עד שנת תשנ"א - השנה שבה ירדתי לפילדלפיה - יכולתי להרשות לעצמי רק "שבת שירה" אחת בשנה. כשם שיכולתי להרשות לעצמי רק "שבת חזון" אחת, ו"שבת הגדול" אחת. עד אז הייתי משועבד ללוח השנה, על כל מועדיו ושבתותיו. כשם ש"שבת חזון" שלי הייתה חייבת לחול לפני תשעה באב, ושבת הגדול לפני פסח, כך הייתה "שבת שירה" חייבת להיות סמוכה לחמישה-עשר בשבט.

כך היה עד ראש חודש אלול תשנ"א, היום שבו ירדתי לפילדלפיה, ובו חדלתי לחשב את החודשים, את השנים, את השמיטות ואת היובלים. לא יודע אם השנה הנוכחית מעוברת או לא. לא יודע מה התאריך היום. הלילה הזה, מבחינתי, יכול להיות ליל החמישה-עשר בכסלו, החמישה-עשר באדר, החמישה-עשר בטבת או החמישה-עשר בשבט. כל אחד מארבעת המועדים הללו מתקבל על הדעת באותה מידה. אחרי הכל מדובר בליל חורף רטוב וקר במיוחד, המאפיל לחלוטין על הירח המלא שלו, ומשפיל אותו עד כאב.

באמת לא יודע מה התאריך. לא רוצה לדעת. לא תולה לוח-שנה על קיר ביתי, לא מחזיק יומן, לא דוחק את הקץ ולא מדחיק אותו. לא מחשב חישובים ולא עושה חשבון לאף אחד. רק לארבע העונות אני מקשיב, ועושה הכל כדי שהן לא תחזורנה על עצמן כלעומת שבאו - אביב קיץ סתיו, חורף אביב קיץ, סתיו חורף אביב, קיץ סתיו חורף...

בראש חודש אלול תשנ"א חציתי את הירדן וירדתי לפילדלפיה. מאז ועד עצם היום הזה אין לי בעולמי אלא ארבע עונות שנה ושבעה ימות שבוע. רק את ששת ימי החול אני מונה ומונה, ואת ערב השבת המבדיל בין החול והים. עונתם של תלמידי חכמים מערב-שבת לערב-שבת, ואינני אלא תלמיד חכם שנפשו חשקה בתורה. ביום ובלילה אני הוזה בתורתי. בשוכבי ובקומי. בלכתי בדרך וברחפי במרומים.

ומפני שלימדתי את עצמי להזות בתורה יומם ולילה התנפצו אל החוף כל ניסיונותיי להתמודד עם הסוגייה המסתורית המרחפת על פני תחום השבת האווירי. צירופי אותיות קטנות של רש"י ריחפו על פני החושך ואני נישאתי על כנפי הדמיון המתעתע, ונסחפתי אל מעמקיה של סוגיית היופי הנערי הדועך שבמסכת בבא מציעא דף פ"ד.

סוגיית היופי הנערי הדועך היא אותה סוגייה סוחפת שבמהלכה מדרגת הגמרא את יופיו של רבי אבהו במקום השלישי בכל הזמנים. מעליו מציבה הגמרא על דוכן המנצחים את יעקב אבינו במקום השני ואת אדם הראשון במקום הראשון. רבי אבהו, כך מסתבר, הוא הגבר היפה ביותר מבין כל האמוראים המרחפים על פני ים התלמוד, ומבין כל האמודאים הצוללים במצולותיו. להישגו זה הגיע רבי אבהו לאחר שהצליח לגבור במוקדמות על רבי יוחנן.

עם שאני מיטיב את התכרבלותי בתוך גלימתו של רבי אבהו, אני חושב על כך שהעניין הזה תמוה מאוד וצריך עיון גדול, שהרי יופיו של רבי יוחנן הרבה יותר ידוע, והרבה יותר מסוקר בטורי הרכילות התלמודית. הפסלים הקפואים שמסביב הזכירו לי פעם אחר פעם את הגמרא במסכת עבודה זרה, הקובעת כי מבין כל הפסלים והאיקונין שבעולם אין אפילו אחד שמתקרב לעוצמת יופיו של רבי יוחנן. מהגמרא במסכת ברכות עולה כי יופיו של רבי יוחנן טוב יותר מתורה, מעשרה בנים ומאלפי זהב וכסף. הגמרא במסכת בבא מציעא איננה מסתפקת בהשוואות, והיא עושה מאמצים נואשים לצייר את היופי הזה במילים: "הרוצה לחזות יופיו של רבי יוחנן יביא כוס של כסף צרוף, ימלאנו גרעינים של רימון אדום, יעטרנו כליל אדום של ורד, ויניחנו בין חמה לצל - כל אותם הזהרורים אינם אלא מעין יופיו של רבי יוחנן".[1]

על אף כל התיאורים המרהיבים הללו לא נבחר רבי יוחנן לאמורא היפה ביותר, והפסיד את מקומו לרבי אבהו. מדוע?

הגמרא בסוגיית היופי הנערי הדועך מתמודדת עם הקושי הזה, וטוענת שמדובר בשני סוגים שונים של יופי - יופיו של רבי אבהו הוא יופי המעוטר בהדרת פנים, ואילו יופיו של רבי יוחנן הוא נטול הדרת פנים. רש"י טוען ש"הדרת הפנים" הוא הזקן המעטר את הפנים, ולפי עניות דעתי אין הדבר הכרחי.

ייתכן מאוד שפירושו של רש"י מושפע מהיכרותו האישית עם רבי אבהו. משך שנים רבות יושב רש"י בשורה הראשונה בבית-מדרשו של רבי אבהו ועוקב מקרוב אחר התעצמות יופיו הגברי. אולם רבי אבהו שלי שונה מרבי אבהו של רש"י. אומנם לא זכיתי לראותו מהשורה הראשונה בבית המדרש, אך זכיתי לשהות בדל"ת אמותיו בחוף הפסלים של קיסריה ואני יודע שאין לו זקן. אף-על-פי-כן יש לו מה שאין לרבי יוחנן - יש לו הדרת פנים מרשימה המעצימה את יופיו הגברי. יופיו של רבי יוחנן הוא יופי חלקלק ונערי. ממש כמו יופיו החלקלק והנערי של ארוס. היופי המתעתע הזה גורם להרבה אמוראים ואמוראיות להתאהב ברבי יוחנן ולחשוק בו עד עצם היום הזה. כמו רבי יוחנן עצמו, גם אמוראים ואמוראיות אלו מדחיקים את הידיעה המרה, שבניגוד ליופיו הגברי המתעצם של רבי אבהו, אין יופיו של רבי יוחנן אלא יופי נערי דועך.

לו לא הייתי מתעטף בגלימתו של רבי אבהו בחושך הקר, לא הייתי זוכה להיות מודע להבחנה הזאת. לא הייתי חש לעולם את תחושת התהום הפעורה בין הבל היופי הנערי לבין יופי שיש עִמו הדרת-פנים.

ולו לא הייתה דמות דיוקנו של רבי אבהו מרחפת על פני התהום, לא הייתי מעלה על דעתי כי יופי גברי שיש עִמו הדרת פנים הוא יופי אבהי. יופי של אבהו.

ולא הייתי דומע מאֹשֶר על היופי שלעולם לא יִבלה בעפר, ולא הייתי מבחין מבעד לדמעה בין יופי של ים ליופי של נהר.

כי יופי של נהר הוא יופיו של רבי יוחנן, ויופי של ים הוא יופיו של אבהו.

כי היופי הנהרי עלול להיות אכזב, כשם שהוא עלול לעלות על גדותיו.

כי כל הנערים הנהריים הולכים אל ים היופי הסופי והים איננו מלא.

אני חוזר שנית: כל הנערים הנהריים, ללא יוצא מן הכלל, הולכים אל ים היופי הסופי והים איננו מלא.

המלח הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים האלה, ינווט את ספינת חייהם במורד הנהר הגועש, ויביאם לחוף מבטחים.

כי אחרי ככלות הכל הים הוא ברק השמים, והים הוא רשרוש של המים, והים הוא החול שלא ייגמר לעולם.

כי כדי לצלול לעומקו השמימי של היופי הימי יש להישיר מבט אל תוך עיניה הפיוטיות של חנה סנש שלא נגמרות לעולם.

כמו תפילת האדם.

כי אחרי ככלות הכל החול הוא הקֹדש המבדיל בין קֹדש לחול. ואחרי ככלות הכל השבת מחוללת את כולנו במחול. חטאתינו היא תמחול. זרענו וכיסופינו היא תרבה כחול אשר על שפת הים הכחול אשר על שפת הים הכחול אשר על שפת הים הכחול.

שלא ייגמר לעולם.

[1] בבלי בבא מציעא פ"ד, א'