תמר אשת-אש / בא אל הקדש יב

שלא תתעבר תמר ויכחיש יופייה

החל מכניסתה של תמר לחייו של יהודה נוצר ביניהם מתח ארוטי הבא לידי ביטוי בפסוק "ויקח יהודה אשה לְעֵר בכורו ושמה תמר".[1] יהודה יקח את תמר גם לבנו השני, ויחליט שלא לקחת אותה לבנו השלישי. בסופו של דבר יקח יהודה את תמר לעצמו, או אולי יילקח על ידה...

יהודה לקח את תמר לער כדי שתוליד לו ילדים רבים, אך ער העדיף להתייחס אליה כאל אובייקט מיני. על-פי פירוש אחד בא ער על תמר "שלא כדרכה" (משכב אנאלי), ועל-פי פירוש אחר הוא "דש מבפנים וזרה בחוץ". על-פי שני הפירושים נהג כך ער כדי שתמר "לא תתעבר ויכחיש יופייה".[2] מעשהו של ער היה רע מאוד בעיני ה' שהוציא אותו להורג.

אחרי האסון אמר יהודה לאונן בנו השני: "בא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרע לאחיך".[3] אונן סירב. גם הוא בא על תמר שלא כדרכה על-פי פירוש אחד, ודש מבפנים וזרה בחוץ על-פי פירוש אחר. בנוסף לעובדה שהוא לא רצה להקים זכר לאחיו, גם הוא רצה ליהנות מיופייה ומחיטובי גופה של תמר, ומנע ממנה את ההריון. וגם אותו חיסל ה'.

"כך היו אנשי דור המבול עושין - כל אחד היה לוקח לו שתי נשים - אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהייתה לפריה ורביה הייתה יושבת כאילו אלמנה בחיי בעלה, וזו שהיתה לתשמיש היה מַשְׁקַהּ כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה".[4]

מסתבר שמעשיהם של דור המבול היו פחות חמורים מ"מעשה ער ואונן"– הראשונים, לפחות, יצאו ידי חובת "פרו ורבו" על-ידי הפריה שנתית של האלמנה הביתית, ואילו ער ואונן חסכו לעצמם את הצרה הזאת, והחזיקו רק זונה בבית. יהודה חשש שגם שלה, בנו הקטן, ישתכר בשכרון תמר, יעצבן את ה' ו"ימות גם הוא כאחד מאחיו".[5] הוא בא אל תמר על קצות האצבעות, ומבלי להביט בעיניה אמר לה במרמה: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני".[6] תמר ידעה שיהודה עובד עליה בעיניים, אך היא לא יכלה לעשות עם זה כלום. היא שבה אל בית אביה כשהיא מסומנת באות קין של "אשה קטלנית". זונתם של ער ואונן הייתה אלמנה פעמיים ונותרה חטובה ויפה וללא פרי בטן.

השילוב של זונה ואלמנה גרם לגברים רבים להפנות אל תמר מבטי תשוקה מהולים בשנאה ופחד. תמר הכירה היטב את טיבן של האצבעות המאשימות המונפות לעברה. היא ידעה שכל העוולות המיוחסות לה אינן אלא עוולותיהם של הגברים שטרפו את חייה.

השנים חלפו ואל כל העלבונות הצטרף עלבונו של יהודה. כולם ידעו ששלה כבר גדל, ושליהודה אין כל כוונה להשיאו לתמר. כולם ידעו שיהודה נוהג שלא על-פי דין אך הצדיקו את התנהגותו.

שלא תתעבר תמר ויכחיש יהודה

בכל מקום התייחסו אל תמר כאל זונה וכאל אשה קטלנית[7], והלבינו את פניה ברבים. לא היה לה אל מי לפנות ועם מי להיות. רק שנאה ועוינות שררו סביבה. תמר ידעה שהאהבה לא תבוא אליה מהסביבה העוינת והמשפילה, אלא מתוך עצמה. היא קיבלה החלטה להביא את האהבה מתוך רחמה שלה. בעצמה תהפוך את רחמה מכלי אוננות של גברים למעיין חיים של אהבה חדשה. תמר מחליטה להכניס את עצמה להריון, ולהביא לעולם ילד. תחילה חשבה להרות לשלה בן יהודה המיועד לה, אחר-כך החליטה להכניס להריון את יהודה עצמו.

תמר ידעה שבמציאות שבתוכה היא חיה כניסה להריון פירושה הוצאה להורג. משום כך היה לה ברור שבנוסף לזרעים עליה להוציא מיהודה סימנים מזהים שיעידו בבירור כי הוא האיש.

תוכניתה הייתה פשוטה וגאונית: היא תסיר מעליה את בגדי אלמנותה ותשוב להיות זונה. הפעם לא תהיה זונה כנועה אלא זונה יוזמת. היא תארוב ליהודה בפנים רעולות והטבע יעשה את השאר.

תמר החלה במעקבים אחר תנועותיו של יהודה. היא ידעה שיש לו שטחי מרעה גדולים בתמנה אליהם הוא מגיע כדי לפקח על גז הצאן. יום אחר יום היא באה בחשאי לאזור הגז ועקבה מרחוק אחר מסלולו היומי של יהודה. היא למדה את דרך העפר היורדת אל הגוזזים, איתרה שביל צדדי הפונה אל מעיין סמוי בתוך החורש, וציינה לעצמה שלכל מקום הוא נושא עִמו את מטהו, חותמו ופתיליו. מיום ליום הקשיבה לגופה וספרה את הימים שנותרו לה עד היום הפורה של החודש.

ביום הפריון הסירה תמר את בגדי אלמנותה מעליה וכיסתה פניה ברעלה. היא ירדה אל השביל הצדדי היורד למעיין הסמוי, והמתינה בפתח עיניים לבואו של יהודה. יהודה לא היה יכול להתעלם ממנה. עיניה הגדולות המיסו אותו מבעד לרעלה. בצעד רועד התקרב לעברה ופנה אליה באדיבות: "הבה נא אבוא אלייך".[8] תמר ציינה לעצמה שמעולם לא דיברו אליה גברים בנעימות כה רועדת. "מה תתן לי כי תבוא אלי?", רעדה תמר בקול לא לה. יהודה הבטיח לה גדי עִזים מן הצאן אשר לו. תמר הסכימה, אך עמדה על כך שיהודה יתן לה כעירבון את המטה, החותמת והפתילים אשר עִמו. יהודה נתן לה.[9]

מיד לאחר מכן הושיטו זה לזו ידיים רועדות, וידעו את עצמם ידיעה מפורשת.

אומרים ידיעה יש בעולם – מה זאת ידיעה?

תמר ידעה שהייתה ידיעה בינה לבין יהודה. אף פעם לפני-כן לא ידעה כך. כעבור שבועיים אישר גופה את ידיעתה, ואושר חדש הציף את חדרי לִבָּה. אל האושר התלוותה חרדה עמוקה. תמר ההרה ציינה לעצמה שהיא ניצבת בפני השלב השני, המסוכן, בתוכניתה. במוקדם או במאוחר יתגלה הריונה ולא יהיה לה לאן לברוח ועם מי להתייעץ. בדידותה הייתה מוחלטת.

בצר לה שקלה תמר להיפגש בארבע עיניים עם יהודה ולגלות לו הכל, אך מהר מאוד נרתעה מהרעיון. היא חששה שיהודה יחסל אותה בחשאי, או שיוציא ממנה את העירבון במרמה, ואחר-כך יעלה אותה על המוקד.

את כל יהבה השליכה על מעמד העלאתה למוקד. פעם אחר פעם התאמנה על הצגת המטה, החותמת והפתילים. פתאום, כך תכננה, תשליך הס בקהל, ותכריז בקול חד וברור: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". בבת אחת, כך תִּכננה, ינועו כל המבטים אל יהודה, והיא תקשה בקול רם את קושיית הקושיות: "הכר נא, יהודה, למי החותמת והפתילים האלה?".

ליהודה הנבוך לא תישאר ברירה אלא להודות: "צדקה ממני". בדיוק ברגע הזה תאמר תמר ליהודה "סלחתי כדבריך", ובבת אחת ייפול כל העם על פניו ויבקש את סליחתה.

כמה ימים לאחר מכן יקח יהודה את תמר לאשה ברוב פאר והדר, ושישה חודשים אחר-כך, בשעה טובה ומוצלחת, יוולדו להם תאומים, וייקרא שמם בישראל פרץ וזרח. ופרץ יוליד את חצרון, וחצרון יוליד את רם, ורם יוליד את עמינדב, ועמינדב יוליד את נחשון ונחשון יוליד את שלמון, ושלמון יוליד את בֹּעז ובֹעז יוליד את עובד, ועובד יוליד את ישי וישי יוליד את דוד מלך ישראל חי וקיים.[10]

אשה קטלנית, תמר, זונה בת מוות

תמר צחקה בקִרבה. "תראי לאן סחפה אותך ההזיה", אמרה , "את כבר רואה את עצמך כגואלת הגדולה המביאה לעולם את מלכות בית דוד. יותר מדי סרטים ראית, תמר, יותר מדי סרטי פעולה. מי בכלל יקשיב לך בתוך ההמון המריע? האש, תמר, תלחך את העצים שלמרגלותייך, וקולך יאבד. האש תצרוב את עינייך הדומעות ותכבה את כל הדקלומים שהכנת. ההמון הנזעם ילבה את האש בקללות: 'אשה קטלנית, תמר, זונה בת מוות, אלמנה מרצחת, תמר, זונה כפוית טובה… לא זו בלבד שהרגת שני גברים צעירים, אף זנית, אף הרית לזנונים...'.

איך, תמר, תצליחי לבדך מול ההמון המשועשע הזה? איך תשמיעי קול מבלי לשאוף לריאותייך החרוכות את כל העשן והאש? איך תשליכי הס בתוך ההמולה? איך בכלל חשבת שניתן להשליך הס בגיהנום היוקד הזה?

אומנם כן, הצלחת מאוד בשלב הראשון של תוכניתך - את הרה ליהודה, ויש בידייך המטה, החותמת והפתילים. אבל הצלחתך נבעה מעצם העובדה שהחלק הזה התרחש בחשאי, הרחק מההמון הזועם.

יותר מדי סרטים ראית, תמר, על מוצאים להורג שברגע האחרון ניצלו על-ידי קאובוים דוהרים או על-ידי מוסקטרים אמיצים או על-ידי מלאך שצעק 'אל תשלח ידך אל הנער'. אף מלאך לא נמצא שם בשבילך, תמר, ואף אחד לא יסכן עצמו למענך. את לגמרי לבד, תמר, ואיך תצילי עצמך?".

תמר לא יודעת את נפשה. הימים חולפים וכל יום מקרב אותה אל ההוצאה להורג. כל יום היא מתלבטת אם לגשת בכל זאת אל יהודה, ולהשליך את יהבה על המפגש אִתו, או להמשיך ולדבוק בתוכנית המקורית ולחכות עד יום הדין.

תוך כדי התלבטות רושמת תמר לעצמה. חלק מהרשימות מופנות ליהודה. בימים האחרונים כתבה ליהודה מכתבים רבים. את המכתב האחרון סיימה ביום בו פשטה השמועה בדבר הריונה. כמו אש פשטה הידיעה: "זנתה תמר וגם הנה הרה לזנונים". יהודה לא ערך כל שימוע. הוא נתן הוראה: "הוציאוה ותישרף!", והשליחים לקחו את הזונה לכיכר העיר.

כשנעקדה תמר ניצב יהודה על במה מוגבהת מעל ההמון המוסת. שליח הביא לו חבילה ובתוך החבילה מכתב. כשהחל יהודה לקרוא במכתב החלה האש ללחך את העצים.

ליהודה מתמר (מכתב)

יהודה,

כשתקרא את המילים הללו אביט אליך מעל המוקד המואר, האש תלחך את העצים שלמרגלותיי, ואני אקרא אִתך מילה במילה. לפני שלושה חודשים ידענו זה את זו בחשאי, נסתרים מעיני העולם. עכשיו אנחנו בכיכר העיר ההומה. שם היינו מעורים זו בתוך זה ומאומה לא הפריד בינינו, כאן מפריד בינינו המון המייחל לשריפתי.

בחבילה תמצא את המטה, החותמת והפתילים שהפקדת אצלי בשביל היורד למעיין הסמוי. אני משיבה לך את הפיקדון. את פרי הזרע שזרעת בתוכי אתן לך בעוד שישה חודשים. אינני חדלה לחוש את תנועותיו בתוכי, ואינני יכולה לחכות עד הרגע שבו הוא ייוולד. יש לנו ילד, יהודה, ונותרו לך דקות ספורות להציל אותו ואותי.

התוכנית המקורית שלי הייתה לחשוף את הפרטים המפלילים ממש ברגעים אלו. רק כך, חשבתי, אוכל להביא לעולם הזה ילד מבלי להיות מוצאת להורג. אבל עכשיו אני לוקחת עליי סיכון עוד יותר מחושב. על אף תשוקתי העזה לחיות וללדת, אני לא מוכנה לעשות זאת במחיר הלבנת פניך ברבים. אחרי מחשבות רבות החלטתי שהילד שלנו ייוולד רק לאבא שיהיה מוכן להלבין את עצמו ברבים למענו ולמען אמא שלו.

אנא, יהודה, בידך אפקיד רוחי. בידך להחליט אם להוריד אותי ואת הילד מן המוקד או להניח לנו להישרף. מי יתן ותהיה המלאך הגואל שיצעק ברגע האחרון 'אל תשלח ידך אל הנער!'. אין בכל העולם מישהו אחר, זולתך, שיעשה זאת למעננו.

הדרך היחידה להציל אותנו היא להכריז בקול רם ונישא: לא תמר אשמה - אני אשם. אני רימיתי, אני נאפתי, אני הולכתי שולל, אני עיוותתי את הדין. אני, יהודה בן לאה ויעקב, הכנסתי את תמר להריון. אני.

או שאתה אומר על עצמך את כל הדברים הללו כאן ועכשיו בכיכר העיר, או שתישאר צדיק גלוי ורשע נסתר עד יומך האחרון. אני, תמר, מכריזה בזאת מעל המוקד, שאינני מוכנה להלבין את פניך ברבים, ואני מתפללת שיינתן לך הכוח לומר על עצמך את כל הדברים הרעים הללו כאן ועכשיו, כדי שהחל מהרגע הבא נחיה שלושתנו - הילד, אתה ואני - בעולם הרבה יותר טוב.

אני לא מתאבדת, יהודה, אני לוקחת על עצמי סיכון מחושב. אני מאמינה בך ומאמינה שאתה נמנה על אלו שמוכנים להשפיל את עצמם ברבים בשביל עולם טוב יותר.

כולם כאן מוקיעים אותי כזונה וכאשה קטלנית על לא עוול בכפי. כל חיי מוקיעים אותי ככזו. כל יום מוציאים אותי להורג, יהודה, ומתקיים בי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". כל יום נשפך דמי.

אם תחליט להיות שותפי לחיים אני דורשת ממך להשתתף כאן ועכשיו בחווייתו של מי שפניו מולבנות ברבים. אם אתה מסוגל לכך - יש לנו ילד, אם לא - אני רוצה להשיב לך את המטה, את החותמת ואת הפתילים. שלך הם. הפקדת אותם אצלי כעירבון, ואני מכריזה בזאת שאני מוותרת על גדי העִזים שאתה חייב לי. אני אהיה גדי העִזים שלך, יהודה, אני אהיה השעיר לעזאזל שיכפר על חטאיך....

... הלוואי שתודה, יהודה, הלוואי שתודה ותתוודה. אני, יהודה, מודה ומתוודה שאף פעם לפני-כן לא ידעתי מה זאת ידיעה. גם אתה חייב להודות, יהודה, הלוואי שתדע...

מהי העבירה החמורה בתורה - הלבנת פנים או הוצאת זרע לבטלה?

יהודה, כידוע, הודה ותמר הפכה להיות מקור השראה לאמירה התלמודית: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", שפירושה: "ייהרג ואל ילבין". על-פי אמירה זו נמנית הלבנת פנים על העבירות החמורות ביותר בתורה שחל עליהן הכלל ייהרג ואל יעבור. [11]

כשם שסיפור תמר מהווה מקור השראה לעבירה החמורה של הלבנתפנים, כך הוא מהווה מקור השראה לגישה המתייחסת אל הוצאת זרע לבטלה כאל העבירה החמורה ביותר בתורה – "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ". [12] ולפיכך: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר: 'וירע בעיני ה' את אשר עשה [אונן] וימת גם אותו'".[13]

המושגים התלמודיים "הלבנת פנים" ו"הוצאת זרע לבטלה" אינם מוזכרים כלל בתורה. ליוצרי מושגים אלו היה חשוב מאוד להפוך אותם לעבירות החמורות ביותר. אפשר כמובן לטעון את הטענה המקובלת לפיה אין סתירה בין שתי עבירות אלו. אבל אפשר גם לטעון את הטענה הבאה:

הלבנת פנים היא עבירה חמורה ביותר. לעומת זאת, כל הוצאת זרע אינה עבירה כלל, ולכן, אין בכלל דבר כזה הוצאת זרע לבטלה.

"מעשה ער ואונן" הוא שלילי לחלוטין לא בגלל הוצאת הזרע לבטלה, אלא בגלל הלבנת פני תמר ברבים באמצעות הפיכתה לאובייקט מיני. כל עוד תמשיך האשה להיות אובייקט מיני יהיה עצם מעשה הבעילה מעשה חטא. כל עוד תמשיך האשה להיות אובייקט מיני גם ה"בעילה הכשרה" ביותר תהיה הלבנת פני הנבעלת. אפילו "בעילת פנים אל פנים" + "דש בפנים וזורה בפנים" לא תהיה אלא הלבנת פנים אל פנים בפרהס-יה. לעומת זאת, כאשר תהיה האשה שותפה מלאה לתענוג האהבה, יהיו כל מעשי האוהבים קֹדש, וכל רחמ אבריהם[14] קֹדש קֹדשים. כל הדישות - מכף רגל ועד ראש - תהיינה כדרכה וכדרכו, וכל הזריות לפני לפנים.

[1] בראשית ל"ח, ו' [2] "והא תמר בביאה ראשונה איעברא (התעברה)! אמר ליה: תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי - תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן! - ער ואונן שמשו שלא כדרכן. מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר' אליעזר; אמר לו: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן! כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן, כמעשה ער ואונן, דכתיב 'והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה'; ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם (שם) שלא כדרכה, והכא (כאן) כדרכה. בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: 'וימת גם אותו', אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום 'לא לו יהיה הזרע', אלא ער מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה". (בבלי יבמות ל"ד, ב') [3] בראשית ל"ח, ח' [4] בראשית רבה פרשה כ"ג, סימן ב' [5] בראשית ל"ח, י"א [6] שם,שם [7] "אשה שנשאת לשניים ומתו לא תינשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" (טור אבן העזר סימן ט') [8] בראשית ל"ח, ט"ז [9] "מרוב תאוותו נתן שלושה דברים עירבון על דבר קל" אבן עזרא לבראשית ל"ח, י"ח דיבור המתחיל "חותמך" [10] וריאציה על מגילת רות ד', י"ח-כ"ב [11] על-פני השטח יש סתירה בין ה"פשט" המקראי של הסיפור, ממנו מתבקש כי תמר הלבינה את פניו של יהודה ברבים, לבין ה"דרש" התלמודי הקובע כי תמר בחרה להישרף ולא להלבין. ההצעה העולה כאן היא ניסיון ליצור סיפור המשלב בין הקריאה המקראית והקריאה התלמודית, ולראות בהן התפתחות בשלבים. [12] "שולחן ערוך" אבן העזר סימן כ"ג, סעיף א' [13] בראשית ל"ח, י' [14] ויש גורסים רמח אבריהם כמו "הסיף והסכין והפגיון והרֹמח...".